מירי קדמי, יפעת קדמי ארואטי בתערוכת "דורות" בגלריית ספריית בית אלון בגבעתיים

 שיח אמנותי של אם ובת בתערוכה משותפת המעלה סוגיות נשיות וזיכרון בציור, בצילום, ובסרט

2.9.2013 - 1.11.2013  בגלריית ספריית בית אלון,  אילת 8, גבעתיים

(שיח גלריה: יום ב'  28.10.2013  בשעה  19.00)

מירי קדמי, ילידת 1951 בוגרת "המדרשה למורים לאמנות"  ברמת השרון, מורה לאמנות במשך 32 שנה. האמנית נולדה וגדלה ביפו ומציירת בצבעי אקריליק על בד, רושמת בעפרונות צבע ופסטל על נייר וכן עוסקת בכתיבת סיפורים קצרים. קדמי הציגה תערוכות בגבעתיים, בתל אביב ובחולון, ופעילה בקבוצה פמיניסטית יפואית.

יפעת קדמי ארואטי, ילידת 1982, בוגרת "בצלאל, אקדמיה לעיצוב ולאמנות" בירושלים - מסלול תקשורת חזותית. האמנית הבת עוסקת בעיצוב ארט לקולנוע ולטלוויזיה, מצלמת, מאיירת ומעצבת גרפית, פעילה פמיניסטית במסגרות שונות, וכן מנחה קבוצות במרכז הישראלי לכבוד האדם. 

נשים, נשיות ופמיניזם הנם הנושאים שנבחרו לתצוגה בתערוכה. הם מעסיקים את האם ובתה, ומשמשים כמקור להשראה ביצירותיהן השונות.

יפעת מציגה וידאו-ארט: "נשים קוראות זיכרונות שלי", העוסק בתחנות בחיי ילדה, נערה, ואישה.

בעבודה זו, מירי האם, פותחת בקריאה של קטע ראשון מיומן אישי של בתה. אביה, פנינה ועינת  ממשיכות וקוראות קטעים רלוונטיים אליהן  מתקופות שונות מתוך היומנים.

יפעת נוטלת חלק פעיל בפרויקט בקריאת פסקה העוסקת  בהתבגרותה. בקטע זה המצטיין בעמימותו, עוסקת  האמנית בהלקאה עצמית. בהפגנת יכולתה לחשיפת חולשתה בפומבי, היא הופכת את הפרטיקולרי לכולל, למכיל, ולמסר של כוח. 

"אני מדונה"

בסדרת "אני מדונה", עושה האמנית שימוש באמצעות מניפולציה על צילומי הזמרת ודמותה כמודל ליופי אידאלי וחיבורו לעולם האמתי. היא משתמשת בציטוט של טכנולוגיות מתקופת ראשית הצילום הסוראליסטי. תנועה אמנותית שחפצה להשתחרר מכבלי העבר באמצעות הכלי הנחשב כאובייקטיבי, ראליסטי ומקביל לעין: המצלמה.

באפן זה מייצרת האמנית מראה של הרחבת התודעה הפרוידיאנית מבוססת הארוס  (יצר החיים והתשוקה), והטנטוס (אינסטינקט המוות) - מוטיבים המרובדים גם בסרטה.

יפעת טוענת שבחברה בת זמננו מצויות נשים הכמהות ושואפות באובססיביות ליופי המלאכותי הנשקף מבובות חלונות הראווה, מהפרסום וממותגי תרבות ההמונים. הן נתפסות כמסדירות את מנגנוני ההתנהלות העלייה בסולם הממסד הקפיטליסטי, וכפותחות דלתות אל האושר. אמונה באתוס בלתי רציונלי ומשלה זה מינקות, מסרס את הנשים ומחפצנן .

מירי האם מרחיבה את היריעה ומתבטאת במדיום הציור. היא מייצרת פנטזיה המיוצגת כמציאותית. בעבודותיה מקבלים ביטויי מרכיבים ערטילאיים עמוקים ומודחקים שהתנתקו מהעולם הפונקציונלי ונכנסו לתוך השיח האמנותי האוונגרדי. הם מאיירים ספורים שטרם חוברו ונכתבו, בקומפוזיציות סוערות  ובצבעוניות עזה.

כאישה וכאמנית היא בוחנת את סביבתה ומבקרת אותה בהומור ובסטירה שנונה ואינה פוסחת על תפקיד חלומותיהם הפרועים של הדמויות והתגלמותם.

היא מנסחת את האסתטי אליו ישאפו באורח חייהם האנונימיים דמויות בעיר הגדולה והסואנת. 

בעבודותיה משול הכרך הגדול ורדידותו למרחבי טבע בהם טועים בני חוה הבולטים במוזרויותיהם. חריגותם ומטענם התרבותי המפוקפק מנסחים אותם כבעלי חיים. הם מחפשים במרחב את הדומים להם למימוש זוגיות ואהבה. ביחד יחלצו עצמם מבדידות ומניכור, על מנת למצוא  דרך ולחלץ נוסחה לDNA  הוליסטי, נטול פגמים ומכיל, אשר ייצוק משמעות קיומית חדשה בה. כך לנשים ולאחרים לסוגיהם תהיה הזדמנות שווה.  

אוצרת: דבורה בוצ'מן.