 |
| --------------------------------------------------------------------------------------------------------------- |
על האמן
נולד בישראל ב30 ביוני 1955 באמבולנס
מתל-מונד לכפר-סבא.
גדל בתל אביב בשכונת קריית שלום.
כילד דיסלקטי שלא אובחן היה תלמיד בעייתי ונשלח בכיתה ה' לפנימייה. כמי שלא הצליח
להשתלב במסגרות מקובלות נשלח בגיל שש-עשרה לקיבוץ יחיעם. לכן גם חזר לתל-אביב, שם למד
חשמלאות בתיכון מקצועי עד שעזב והחל לעבוד כחשמלאי בגיל שבע-עשרה. גויס לשרת כאפסנאי בצבא, ברח
מהקורס, נכלא, שוחרר לאחר זמן קצר והוצב לשרת על משאית בחלוקת ציוד בראש השנה
1973. "פתאום מישהו צעק: "מיגים מיגים" ושני הפגזים הראשונים של
מלחמת יום כיפור נורו לעברם בחזית הדרומית כנגד מצריים.
זוועות המלחמה נמחקו מזיכרונו.
רק בלילות התעורר מהסיוטים שתקפו אותו, ובימים סבל מהתקפי זעם. ב-4 בנובמבר בשנת 1995, לאחר שראה מתוך הקיוסק שלו ברחוב דיזנגוף אנשים
רצים וצועקים שראש הממשלה יצחק רבין נרצח, נזכר דוד בן-חיים בקפיצה לשוחה, בהתפוצצות
המשאית, בהצלת חיילים, במראה הפצועים וההרוגים מסביב, בריח הנורא של אבק שריפה ובמוות
וכן את התנדבותו לשרת כחייל קרבי בצוות תותחן במשך חצי שנה.
"הלם קרב" הינו תת-סוג
של התגובה לאירועים קשים להם נחשפים חיילים בעת מלחמה. תופעה זו מתפתחת להפרעה בעקבות
חוויית התרחשות קשה מאוד וקרויה: "הפרעת דְּחָק פוסט-טראומטית.
דוד בן חיים היה עלם צעיר בעת שנפגע
מהלם הקרב והזדקן בין לילה. הוא עבד במשך שנים בשיפוצים ובקיוסק שהיה שייך לו וכך
פרנס את אשתו וילדיו, אך עתה החל להתנהל באומץ וכאוטודידקט בנתיב חדש. ההתמודדות בבעיה שנגרמה לו בצעירותו באמצעות חיבור שירה ובביצוע של מאות ציורים, משמשת השראה
לשם תערוכה זו: "עלם-קרב".
"נכנסתי לקיוסק, לקחתי
קרטונים של סיגרים, התחלתי לכתוב עליהם מילים ועוד מילים ועוד מילים. בחיים לא
כתבתי מילה אחת ופתאום יצאו לי שירים. כתבתי עד הבוקר בלי הפסקה בדחף בלתי נשלט.
למחרת התחלתי גם לצייר. מתחתי בדים גדולים וציירתי כל יום לפחות שני ציורים.
הצבעים נתזו ממני באלימות. חשבתי שאני מתפרק, מוציא מתוכי משהו חזק." בתחילת הדרך מצא דוד בן-חיים מדיומים
אקראיים כגון לבידים ובצע עליהם את עבודותיו. הוא המשיך לקנבס ומשם הרחיב וליקט בסיסי
מיטות שנזנחו ברחובות העיר, גיטרות, צגי מחשב וכולי.
ציוריו של דוד בן-חיים עזים, ובאמצעותם הוא מוחה על העוולות לסוגיהן. השכלתו האמנותית אינה פורמאלית, אך הוא מעורה בעולם
האמנות הישראלי הווירטואלי בו הוא פעיל מאד. במרחב זה מתפרסמות עבודותיו והוא מקבל
תגובות של אהדה וליטוף לנפשו השסועה. תערוכתו הראשונה הוצגה בנובמבר 2000 בגלריית
עמליה ארבל. הוא ערך תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות בבית סוקולוב תל-אביב,
במוזיאון יד לבנים ר"ג, בתיאטרון גבעתיים, בגלריית אשכול פיס יפו ובעוד מקומות
תצוגה רבים.
הסטודיו הראשון של דוד היה
בקיוסק. שם צייר והציג את עבודותיו כבגלריה. המבקרים היו לקוחות שהביעו דעה ואף
תרמו לתובנותיו. לעיתים העביר במקום לילות שלמים כשהוא יוצר. כיום מתבצר האמן בסטודיו
דירתי המזכיר מעין בונקר. שם הוא חי ויוצר, כשכלבו הנאמן מלווה אותו לכל מקום.
לתערוכה זו לוקטו ציורים בספקטרום
רחב והם מצטיינים בעושר צבעוני. חלקם עזי מבע ואחרים עדינים ומרפרפים. יש המבוצעים
בגוונים רוויים וכהים ואחרים בצבעוניות בהירה. שמותיהם הפרטיים של הציורים מעידים
על מקורות היצירה הנובעת מזיכרונותיו, אהבותיו, הקשר הגורדי והמסובך עם החברה
ועם המדינה. דוד בן חיים אינו חדל לעבוד על היצירות. גם לאחר "שריקת
הסיום" הוא ממשיך ומוסיף עוד ועוד נגיעות צבע, שכבות ופרטים. כך הוא מעיד על אופיו
של ניהול הדיאלוג בינו לבין הקנבס ועל הרצון להגיע למקומות חדשים הן בתוככי נשמתו והן
בתובנותיו.
מושאי הציורים קשורים לצמיחה, לפריחה, לנופים, לבעלי-חיים ולדמויות, המשמשים כאלגוריות לסצנות אהבה סנטימנטליות. שלוש
ג'ירפות שצצו מהג'ונגל העירוני הינן הרכלניות. 'לב פצוע' מבוצע בצבעוניות ירקרקה, 'בלקון' הינה יצירה אשר שמה קושר את המתבונן לז'אנר הלשוני ולמראות העבר הרומנטי שחלפו, ואינם מוכרים עוד לצעירים כיום. בן-חיים מבצע פורטרטים בסגנון המשלב קוביזם אנליטי אקספרסיבי
שמעביר למתבונן מסר מובהק של שמחה רוויה בעצב. נשמתו וליבו מחוברים בעבותות אל הגיטרה
- גיבורת המרחב הפרטי אשר משמשת כאובייקט של תזכורת לחוויות ילדותו.
ביקור בסטודיו - בית האמן של דוד בן-חיים לקראת התערוכה: "עלם-קרב
פתיחה חגיגית: ביום ב' 29 במאי 2017, בשעה 19:15
בגלריית "עדי" במרכז שז"ר, יבניאלי 30, גבעתיים.
אוצרת: דבורה בוצ'מן
| omamut-June-15-aa |
ראיון עם דוד בן-חיים ברדיו קסם, המכון הטכנולוגי חולון - הרשת החינוכית של קול ישראל.
