למדה בתיכון "עמל א'" פתח-תקוה במגמת הגרפיקה והאמנות. סיימה את לימודיה בהצטיינות.
שרתה בצה''ל וסיימה בהצטיינות כגרפיקאית-שרטטת בהוצאה לאור
במטכ"ל.
לאחר השירות הצבאי החלה את דרכה כאמנית עצמאית ובמקביל עבדה 4 שנים בטיפול וסיוע לילדים עם שיתוק מוחי.
עבדה 6 שנים כמעצבת גרפית בחברת הפרסום "באומן
בר-ריבנאי", ולאחר מכן החלה את דרכה כמאיירת משחקים וסיפורים אינטראקטיביים והתפרסמה
גם כמאיירת ספרים עצמאית לספרי ילדים.
כיום, איריס הינה אמנית עצמאית ופועלת בתחום האיור, הגרפיקה והאמנות.
תערוכות יחיד
2016 – פתיחת גלריה ביתית, המשמשת גם כסטודיו של האמנית.
2015
דצמבר - "על כנפי הרוח" בגלריית המבואה בבית עיריית רעננה.
2012פברואר - ״נופי ארץ-ישראל״ במסעדת ברברוסה ברמת ישי.
2012פברואר -
״עצים", בגלרית ICU,
חיפה. תערוכות קבוצתיות
2017ינואר -״יאנוש קורצ׳אק בעיני האמנים״, בגלריית יד לבנים - ראשל״צ.
2014פברואר - - ״בגן העדן של ילדותי״,
בHIT- המכון הטכנולוגי חולון.
2014ינואר -הביאנאלה
ה12 – "איורים בהשראת שירים מהתנ״ך", בגלריית יד לבנים ברעננה.
2013אפריל -
״מכתבים מנסיעה מדומה״ בהשראת ספר של לאה גולדברג, במוזיאון עוקשי בעכו העתיקה.
2012נובמבר - ״מאיירים את
קורצ׳אק״, בבית אריאלה, ת״א.
2012נובמבר-
״שלגיה״ 75 שנה לדמותה של שלגיה של וולט דיסני ב- HIT המכון הטכנולוגי חולון.
2012נובמבר – "120 שנה לרחובות", באשכול פיס רחובות.
ספרים
2019 - הוצאה לאור של ספר רישומים
מינימליסטיים : "מעלה בתנועה" שמחבר את רוח הספורט למקורות התנ"ך.
״הנשמה מציירת עוד לפני שעושה זאת המכחול״ - ג'יימס אליס
כתבות על איריס: 1. "האמנית איריס גת השיקה את ספרה החדש 'מעלה בתנועה' אולימפיאדה בין ארץ לשמים" "רמת-גן פלוס"https://givatayimplus.co.il/r101219/
גלריית 'עדי', במרכז קהילתי שז''ר יבניאלי 30 גבעתיים
מתכבדת להזמינך לפתיחה חגיגית בתערוכת שיר-ציור של האמנית
שושי סומך לנגלבן - מרחשי הלב למשיכות המכחול
ביום ד' 4 בספטמבר 2019 בשעה 19:30
אוצרת דבורה בוצ'מן
Invitation
על האמנית ומשפחתה:
נולדה בתש"ח כבת בכורה במחנה עקורים אשוויגה בגרמניה להורים ניצולי שואה. האב: צבי לנגלבן מלודז' פולין, ניצול אושוויץ. שמר בסוד את אובדן משפחתו הראשונה. האם: ברכה לבית קסטן מפשבורסק שרדה בבריחה לסיביר. המשפחה הגיעה ארצה ל'שער העלייה', למעברת בנימינה. משם עברו לשיכון העולים. אחותה ואחיה נולדו בישראל.
שושי גדלה וחונכה כישראלית בבית מסורתי של תרומה ונתינה, למרות המעט שהיה בתקופת ה'צנע', עת בה החלו כאן את דרכם. היא סיימה לימודיה בבית ספר היסודי והתיכון בבנימינה. המשיכה ולמדה בסמינר למורים ולגננות בנתניה, והוסמכה כמורה. המשיכה והשלימה לימודים ותואר אקדמי BED במכללת לוינסקי בתל-אביב. לאחר שסיימה לימודיה עברה לגור בתל אביב בעקבות עבודה שמצאה במעון ילדים. כאן הכירה את יוסי שעבד בתעשייה האווירית. הם נישאו כשהייתה בת 20 . במשך 35 שנה לימדה וחינכה תלמידים בחינוך המיוחד.
לזוג בת ושני בנים. לפני 30 שנה עברו לגבעתיים מאז הם כאן. העיר מצאה חן בעיניהם, הם מצאו במקום: חברים, קהילה, ובית כנסת. כיום שלושת ילדיהם נשואים, ויש להם עשרה נכדים. הבן הגדול ומשפחתו גרים אף הם בגבעתיים.
לימודים והכשרה:
שושי ה משיכה ופיתחה את הידע האמנותי גם בעת שלמדה במסגרת לימודיה לתואר. היא השתתפה בקורסים שנתיים שונים:
1986, במוזיאון תל אביב: מגמות באמנות מודרנית, המוזיאון כאמצעי חינוכי, המוזיאון - מאחורי הקלעים.
1993, באוניברסיטת בר אילן: אמנות פלסטית ככלי טיפולי, פיתוח יכולות תקשורת, הבנה ועזרה לילד ולנער בהבעה לא מילולית.
1988, שילוב אומנויות, השתלמויות בלימודי ארץ-ישראל.
1980, בבית ברבור, קורסים לפיסול קראמי ולשריפת התוצרים בתנור בסגנון 'אסכולת לנינגרד'.
על האמנות:
שושי תמיד אהבה את העיסוק באמנות. היא ציירה עוד בימים בהם למדה בבית הספר היסודי בחוגים בהם השתתפה. שם החלה גם לעסוק בקרמיקה. היא חשה בצורך להביע את רגשותיה, ומציירת על גבי קנבסים, לבידים, בריסטולים, נייר ועץ.
שושי כתבה במשך שנים למגרה. לפני מספר שנים השתתפה בסדנת כתיבה מאתגרת. במהלכה החלה לחבר שירים. שמונה משיריה הולחנו על ידי המלחינה 'נימה פולטורק', ובוצעו על ידי הזמרת 'מגדה חן'.
האמנות לסגנונותיה השונים השפיעו על שושי והיא יוצרת בהשראתם. כיוונים חדשים ומרחיבים שממשיכים ונוצרים ביצירותיה מקבלים נראות בנופים, בפרחים, וביצירות מופשטות. שירתה מתכתבת עם היצירות הפלסטית בתצורה חדשה: 'שיר ציור", אשר מוצגת בתערוכת יחיד ראשונה: "מרחשי הלב למשיכות המכחול".
השירים הקצרים כתובים בנוסח ז'אנר ההייקו שמקורו ביפן המסורתית. הם עומדים בזכות עצמם וכך גם ציוריה. אולם ביחד הם מייצרים חוויה מיוחדת ומשתפים את המתבונן בפן נוסף שמקרין ומעצים חלקים נסתרים מנשמתה.
נשים בטבע, אקריליק על בד,55*55,1990
נשים בטבע
ליד פלג מפכֶּה וצמחיה עבותה יצאו הנשים למצוא מעט שלווה אחת כובע חבשה ובחלילה נגנה הצלילים הערֵבים עוררו את חברתה וזו בצעדי מחול יצאה.
תערוכת סוף השנה של סטודיו "ספירלה" מורכבת ממקבץ
יצירות של התלמידים בחוגים השוניםונפרשת
מגילאי 4-5 עד 15. תצוגה זו נערכת לפני פינוי מקום לתהליך חדש, ולעולם חדש
שיתהווה. "עתה כשהמדפים מתרוקנים ואנו מתגעגעות למי שהיו ולמה שנוצר. כל אחת
והעולם שלה, כל אחד והצבע שלו".
ספירלה
- סדנת אמנות ועיצוב לכיתות ו-ז ולכיתות
ח-ט נחלקים לשני חלקים בהם נלמדים שילובי טכניקות של פיסול בעיסת נייר, ציור,
קולאז'', עיצוב בחומרים שונים, תפירה ופיתוח השפה האמנותית האישית. בחלקה השני
הופכת הסדנה ל״סטודיו פתוח״ בה יוצרים במרחב אישי.
'ראשים מדברים' הינה סידרת פרוטומות (פסלי ראש) שמוצגת בתערוכה. הראשים
הינםסטנדרטיים בראשית התהליך. אולם עתה
כל ראש מעוצב באפן מקורי. סך כל התוצרים מגוונים ומתכתבים עם הסגנון הסוראליסטי
וכן עם הReady made(מצרפתית"Objet trouvé" ) שטבע האמן מרסל דושאן. הוא יצר אמנות מחפצים יומיומיים שנותקו
מהקשר המקורי שלהם.
התערוכה קרויה על שמה של סדרה זו : 'ראשים מדברים' Talking Heads על
שם השירשכתבו דייוויד
ביירן , כריס פראנץ וטינה וויימוטובוצע לראשונה בשנת 1974:
Talking Heads - Psycho Killer
I can't seem to face up to the
facts
I'm tense and nervous and I
cant relax
I can't sleep cuz my bed's on fire
Don't touch me I'm a real live wire
- Psycho
killer, qu' est-ce que c'est?...
'כסאות' הוא שמה של סדרה המבוצעת אף היא על
ידי תלמידי החוג. כורסה ויקטוריאנית שמוצבת בפינת חדר וצל מוטל ממנה על הרצפה
משמשת כמודל ליצירות השונות. הדמיון בעיצובן נובע בשל היותן רפליקות של תוצר אפנתי
נפוץ בעבר. כל כורסא הייתה נתונה בחדר אחר שנצבע באפן אישי והייתה שייכת למשפחות
שלא היה ביניהן קשר. למרות שאין איש יושב עליהן, הן משקפות שארית של חיים שלמים
שעברו ואינם. כך כל כורסא שונה בצבעיה ובאפן צביעתה ומשמשת כנוכח נעדר.
סגנון הביצוע של כורסאות הסדרה מתכתב עם סגנון הכיסא הפוסט
אימפרסיוניסטי שצייר וינסנט ואן גוך בצבעי שמן בשנת 1888-9. הצייר האימפרסיוניסטי
חקר את האור והצבע הטהור שמתערבב בעין ומתורגם לתצורות. לעומתו האמן
הפוסט-אימפרסיוניסטי הדגיש את הצבעים ודרך הנחתם, את הקומפוזיציה והצורות.
ההתבוננות והציור בטבע ננטשה. עתה הצבע הונח בחופשיות ונעשה שימוש גם בצבע שחור.
הקבוצה הבוגרת בסטודיו הפתוח מיוצגת בעבודות המצטיינות
בקומפוזיציות חופשיות, בקולאז'ים של דמויות המבוצעות בהקפדה, עבודות נרטיביות, הבדיון,
ובנושאים מחיי היום יום.
"בובל'ה" הוא
חוג מסע אמנותי בעקבות סיפור שנערך לילדים הלומדים בכיתות א-ב ו ג-ה. הסיפור "המסע
אל האי אולי" והדמויות שאותם יפגשו ויכירו בדרך יהפכו
למסע אמנות ויצירה. כך יתנסו הצעירים בטכניקות מעורבות של ציור, פיסול, מיחזור,
עיסת נייר, קולאז', ותפירה.
מרים ילן שטקליס (1900-1984)מגדולי
היוצרים בשפה העברית לילדים, כתבה את ספר הילדים "המסע אל
האי אולי"בשנת
1944. הספור עוסק בצעצועים שבורים ומלוכלכים שחברו לנסיעה רצופת הרפתקאות על מנת
הירפא בארץ הבובות. הספר שכולו חמלה, התחשבות, אמפתיה ואופטימיות הומחז וגם הוצא
לאור בפעם נוספת באיוריה שלבתיה
קולטון.
ילדי החוג בכיתות א-ב יוצרים את ההגעה לאי 'אולי'. החוף
החולי המצוי בחלקו התחתון של הציור. הוא נצבע בצבע צהוב. בחלק העליון של היצירה מצוי הים. המים מצוירים בגוונים
כחלחלים והגלים לבנים. הים והיבשה רוחשים חיים שנוצרים בעזרת סוגים שונים של
חלקיקים המודבקים למרקע . יש ילדים היוצרים שפע של בעלי חיים השוכנים בים ובקרבתו
ואחרים מצטיינים בעיצוב הנוף באמצעות קווי מתאר בלבד.
בן ובנות הים
מהווים סדרה נוספת של ילדי החוג "בובל'ה"
במסע לאי 'אולי'. כאן ניתן להבחין בעולמם של יצורי המים המקסימים, בו משולבים
אביזרים שימושיים שמוכרים לילדים ומשמשים אותנו בחיי היום יום כגון סוגי לבוש
ואפנה, שעון ,מסרק וכדומה. הללו נחוצים כפי הנראה גם לאלה החיים במים...
"חומר וצבע" הינו
חוג לילדי גן טרום/חובה בגילאי 4-5 שנערך בהשראת מוזיקאים, משוררים, סופרים,
מאיירים ואמניםמפורסמים. החוג נועד
להיכרות ולחקירת חומרים מגוונים ולפיתוח שפה אמנותית אישית, שימוש בדמיון
ובמוטוריקה עדינה.
ילדי חוגזה
מוזמנים לפתוח את "ארון הבגדים של שירה"
ולהיכנס לעולם של חלומות ובדים. הם יוצרים סדרת עבודות
המבוססות על הספר "ארון הבגדים של שירה" שנכתב על ידי רינת הופר. סופרת
זו, שזכתה בפרסים שונים למדה בתיכון לאמנות ע"ש תלמה ילין בגבעתיים.
הילדים שונים באופיים, בטעמם, בהתייחסותם אל עצמם
ולסביבתם. הם יוצרים עולמות שונים. כך ניתן לראות ביצירות דמות מרכזית שלבושה
בבגדים המורכבים מחומרים מגוונים. פיסות צבעוניות של בדים, ניירות וקישוטים שונים
אשר נגזרו והודבקו על המרקע- בוראים
דמויות. בהתאם לסוג בבגד שביצעו, מייצרים הילדים סביבה עשירה המקיפה את מושא
יצירתם. לעומתם יש מי שעובדים בצורה מינימליסטית ומסתפקים במספר רצועות בד ההופכות
לדמות, והיא מספיקה להם. היצירות שונות זו מזו ויוצרות חגיגה של צבע לעין המתבונן.
בסדרה"דלפט" הכינו ילדי החוג הצעירים מגזרות של כדים באסתטיקה הנובעת
מהחרסינה המצוירת של דלפט. היא מצטיינת בעיטוריה הכחולים על רקע לבן והשראתה נובעת
מהנוף ההולנדי המקומי. מקור העיטורים בפורצלן סיני משושלת מינג.
הילדים הקפידו לצייר ולגזור כד או שניים ושרטטו עליהם
בצבעים כחלחלים רישומים עדינים בצורה חופשית. עתה הודבקו הכדים בעלי הצורות
המגוונות על רקע מעוצב, המתכתב עם אריחי דלפט הנודעים. אולם המלאכה טרם הושלמה.
עתה הוסיפו האמנים הצעירים סידורי פרחים מסוגים שונים לאגרטלים כשהם מצוירים על
המרקע. גם ביצירות אלה ניכר טעמו השונה של כל ילד. יש כדים בהם נתונים רק מספר
פרחים עדינים ואילו האחרים גודשים את הרקעהאפלולי.
חלק ב - על המרכז והמורים
סטודיו ספירלה להבעה וליצירה ממוקם ברחוב המלבן 5 בגבעתיים. המקום מרכז
מגוון של חוגי אומנות ויצירה לילדים וכן עוסק בטיפול באומנות לילדים על יד מינדי
מרגלית והלית כפיר. הסטודיו מארח סדנאות
אומנים בתחומי יצירה שונים ואירועים.
מינדי מרגלית היא אמנית, מורה
לאמנות בוגרת ESAT-Ecole Supérieure des Arts et
Techniques בפריז. היא מנחה את חוגי הפיסול והציור
בהשראת סיפורי ילדים ושיחה עליהם כבסיס רעיוני לעבודה הפלסטית. העבודה על הפרויקט
והמעבר מהפורמט הלשוני אל הוויזואלי תכשיר את שיח הילד על יצירותיו.
בעת הכשרתה המקצועית כמעצבת תפאורה, תלבושות ואביזרים בתיאטרון -
הבינה שהבמה מספקת לאנשיה חופש בסביבה בטוחה ומוגנת. כך גם יצירה פלסטית הנוצרת
בהשראת טקסט ניתנת לשימוש ככלי טיפולי. היא מאפשרת ליוצרים, לילדים או למבוגרים
להתמודד עם תהליכים קשים או כואבים לבד, עם קבוצה ומול קהל.
הלית כפיר היא יוצרת ובעלת תואר שני בטיפול באומנות, תואר בחינוך
ובפסיכולוגיה, בוגרת התכנית להכשרת מטפלים בהבעה ויצירה, לימודי צורפות במכללת
"אמנית", ציור ורישום בסטודיו של עתליה שחר וכן למדה פיסול בעיסת נייר.
כמטפלת מוסמכת בהבעה וביצירה לילדים ולמבוגרים מאמינה הלית בכוחה המרפא של האומנות. ניתן לשנות,
להשתנות ולהתגבר על קשייםבאמצעות ההתנסות במגוון עשיר של טכניקות מעולם היצירה
הפלסטי. פיתוח הערך עצמי ירפא תחושות של תסכול, תוקפנות, בדידות
וביישנות ויעזור להתמודד עם שינויים. להלית ניסיון רב
בטיפול באומנות בילדים ובנוער לקויי למידה ועל הרצף האוטיסטי
במסגרות שונות.
נולד בישראל ב30 ביוני 1955 באמבולנס
מתל-מונד לכפר-סבא.
גדל בתל אביב בשכונת קריית שלום.
כילד דיסלקטי שלא אובחן היה תלמיד בעייתי ונשלח בכיתה ה' לפנימייה. כמי שלא הצליח
להשתלב במסגרות מקובלות נשלח בגיל שש-עשרה לקיבוץ יחיעם. לכן גם חזר לתל-אביב, שם למד
חשמלאות בתיכון מקצועי עד שעזב והחל לעבוד כחשמלאי בגיל שבע-עשרה. גויס לשרת כאפסנאי בצבא, ברח
מהקורס, נכלא, שוחרר לאחר זמן קצר והוצב לשרת על משאית בחלוקת ציוד בראש השנה
1973. "פתאום מישהו צעק: "מיגים מיגים" ושני הפגזים הראשונים של
מלחמת יום כיפור נורו לעברם בחזית הדרומית כנגד מצריים.
זוועות המלחמה נמחקו מזיכרונו.
רק בלילות התעורר מהסיוטים שתקפו אותו, ובימים סבל מהתקפי זעם. ב-4 בנובמבר בשנת 1995, לאחר שראה מתוך הקיוסק שלו ברחוב דיזנגוף אנשים
רצים וצועקים שראש הממשלה יצחק רבין נרצח, נזכר דוד בן-חיים בקפיצה לשוחה, בהתפוצצות
המשאית, בהצלת חיילים, במראה הפצועים וההרוגים מסביב, בריח הנורא של אבק שריפה ובמוות
וכן את התנדבותו לשרת כחייל קרבי בצוות תותחן במשך חצי שנה.
"הלם קרב" הינו תת-סוג
של התגובה לאירועים קשים להם נחשפים חיילים בעת מלחמה. תופעה זו מתפתחת להפרעה בעקבות
חוויית התרחשות קשה מאוד וקרויה: "הפרעת דְּחָק פוסט-טראומטית.
דוד בן חיים היה עלם צעיר בעת שנפגע
מהלם הקרב והזדקן בין לילה. הוא עבד במשך שנים בשיפוצים ובקיוסק שהיה שייך לו וכך
פרנס את אשתו וילדיו, אך עתה החל להתנהל באומץ וכאוטודידקט בנתיב חדש. ההתמודדות בבעיה שנגרמה לו בצעירותו באמצעות חיבור שירה ובביצוע של מאות ציורים, משמשת השראה
לשם תערוכה זו: "עלם-קרב".
"נכנסתי לקיוסק, לקחתי
קרטונים של סיגרים, התחלתי לכתוב עליהם מילים ועוד מילים ועוד מילים. בחיים לא
כתבתי מילה אחת ופתאום יצאו לי שירים. כתבתי עד הבוקר בלי הפסקה בדחף בלתי נשלט.
למחרת התחלתי גם לצייר. מתחתי בדים גדולים וציירתי כל יום לפחות שני ציורים.
הצבעים נתזו ממני באלימות. חשבתי שאני מתפרק, מוציא מתוכי משהו חזק." בתחילת הדרך מצא דוד בן-חיים מדיומים
אקראיים כגון לבידים ובצע עליהם את עבודותיו. הוא המשיך לקנבס ומשם הרחיב וליקט בסיסי
מיטות שנזנחו ברחובות העיר, גיטרות, צגי מחשב וכולי.
ציוריו של דוד בן-חיים עזים, ובאמצעותם הוא מוחה על העוולות לסוגיהן. השכלתו האמנותית אינה פורמאלית, אך הוא מעורה בעולם
האמנות הישראלי הווירטואלי בו הוא פעיל מאד. במרחב זה מתפרסמות עבודותיו והוא מקבל
תגובות של אהדה וליטוף לנפשו השסועה. תערוכתו הראשונה הוצגה בנובמבר 2000 בגלריית
עמליה ארבל. הוא ערך תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות בבית סוקולוב תל-אביב,
במוזיאון יד לבנים ר"ג, בתיאטרון גבעתיים, בגלריית אשכול פיס יפו ובעוד מקומות
תצוגה רבים.
הסטודיו הראשון של דוד היה
בקיוסק. שם צייר והציג את עבודותיו כבגלריה. המבקרים היו לקוחות שהביעו דעה ואף
תרמו לתובנותיו. לעיתים העביר במקום לילות שלמים כשהוא יוצר. כיום מתבצר האמן בסטודיו
דירתי המזכיר מעין בונקר. שם הוא חי ויוצר, כשכלבו הנאמן מלווה אותו לכל מקום.
לתערוכה זו לוקטו ציורים בספקטרום
רחב והם מצטיינים בעושר צבעוני. חלקם עזי מבע ואחרים עדינים ומרפרפים. יש המבוצעים
בגוונים רוויים וכהים ואחרים בצבעוניות בהירה. שמותיהם הפרטיים של הציורים מעידים
על מקורות היצירה הנובעת מזיכרונותיו, אהבותיו, הקשר הגורדי והמסובך עם החברה
ועם המדינה. דוד בן חיים אינו חדל לעבוד על היצירות. גם לאחר "שריקת
הסיום" הוא ממשיך ומוסיף עוד ועוד נגיעות צבע, שכבות ופרטים. כך הוא מעיד על אופיו
של ניהול הדיאלוג בינו לבין הקנבס ועל הרצון להגיע למקומות חדשים הן בתוככי נשמתו והן
בתובנותיו.
מושאי הציורים קשורים לצמיחה, לפריחה, לנופים, לבעלי-חיים ולדמויות, המשמשים כאלגוריות לסצנות אהבה סנטימנטליות. שלוש
ג'ירפות שצצו מהג'ונגל העירוני הינן הרכלניות. 'לב פצוע' מבוצע בצבעוניות ירקרקה, 'בלקון' הינה יצירה אשר שמה קושר את המתבונן לז'אנר הלשוני ולמראות העבר הרומנטי שחלפו, ואינם מוכרים עוד לצעירים כיום. בן-חיים מבצע פורטרטים בסגנון המשלב קוביזם אנליטי אקספרסיבי
שמעביר למתבונן מסר מובהק של שמחה רוויה בעצב. נשמתו וליבו מחוברים בעבותות אל הגיטרה
- גיבורת המרחב הפרטי אשר משמשת כאובייקט של תזכורת לחוויות ילדותו.
ביקור בסטודיו - בית האמן של דוד בן-חיים לקראת התערוכה: "עלם-קרב
עפר ליפשיץ המציג את ציוריה של סבתו נטליה, מארגן ומנחה ערב העוסק בהיבטים שונים בסבתות
ובסבתאות בשני פאנלים.
1. הקשר היצירתי על סבתות ויצירה: נורית ליברמן, יוצרת, ציירת ופסלת מול דנה שוכמכר, מבקרת תיאטרון ומשוררת.
2. ההקשר הבינדורי על סבתות וטיפול: אסתי לי-דר, אנליטיקאית יונגיאנית
ומנחת סדנאות עדות וסיפור, מול יפעת אלאור, פסיכולוגית שיקומית ומנחת קבוצות.
עפר שואב את השראתו מתערוכת מיני המוצג על "קיר התערוכות
הספונטניות" - באוצרות דבורה בוצ'מן "הילדה שבי מנופפת לשלום".
במהלך השיח שהתפתח בין עפר ודבורה לגבי תערוכת סבתו האהובה, אוזכר
ציור שציירה דבורה לפני שנים רבות למען ילדיה או אולי לילדיהם של קרובי משפחה.
מודל הציור היה דובון צעצוע והוא שוכפל שלוש פעמים על מנת שייראה משלושה כוונים
ונוכחותו תועצם.
למרות החיפוש הקפדני במקומות ביזריים, על מנת למצוא את הציור או לפחות
צילום של אותו ציור - האחרון טרם נמצא. אולם ציור תקופתי אחר נמצא בבוידם לאחר שכחה ואולי "פרידה"
של עשרות שנים. דמות זעירה בעלת עיצוב "תינוקי" היושבת על שרפרף ונהנית
מטבילת רגליה בבריכה זעירה.
Dvora Bochman
העבודה הובאה למעמד זה ומוצגת עבור באי התכנסות זו.
בברכת חג חנוכה שמח!
דבורה בוצ'מן – אוצרת בגלריית ספריית בית אלון ואמנית. תודות לשירי לוי הספרנית שעזרה בארגון ערב חשוב זה.
תערוכת היחיד הראשונה של מאיה אילה ויסברג "הנה הם באים" מגלה לצופה יצירות אמנות הניתנות להגדרה ככתיבה ציורית. תהליך היצירה התפתח במשך העשור האחרון והחל כ"קשקושים קטנים". מאיה נהגה לשרבט צורות, אולם במשך השנים האחרונות הסתקרנה והחלה לבדוק את התוצרים ולפתחם לאיורים שהצטיינו כרישומי עפרון בשחור על גבי רקע לבנבן, הוסיפה צבעוניות שהתבטאה בשימושי עפרונות מים, צבעי מים ואקריליק. מרקרים שמאפשרים דיוק רב יותר, החליפו את צבעי הפסטל. היא מכלילה עוד ועוד חלקיקים אך גם גורעת ומצרפת צורות, משתמשת בחלקי עבודות, מטמיעה אותן באחרות וכן יוצרת קולאז'ים. התצורות תהפוכנה לקומפוזיציות בעלות משמעות הגלומה בחיבוריות החלקיקים הזעירים וממדי הגופים יגדלו ליצירות העומדת בפני עצמן. התוואי אל הציור עבר דרך מפותלת בציר חייה של האמנית. מאיה ילידת 1977 גדלה ברמת אילן וכעת מתגוררת בגבעתיים, נהנית לרקוד ריקוד חופשי, לתרגל טאי צ'י, לגנן, לטפל בחתולה שלה וגם לחבק עצים. עובדת
כמדריכה שיקומית במרכז "סודות ירוקים" של עמותת אנוש.
הקוסם - מאיה אילה ויסברג - פרט
בשנת 1997 למדה טכניקות ציור שונות ב"מכללת ויטל" במסגרת שנת מכינה ללימודים גבוהים לעיצוב המוצר. אנשים סיקרנו אותה מאז ומעולם, אך הדמויות הראשיות בסרטי הדרמה הבריטית של מייק לי עניינו אותה במיוחד. הם גם היוו טריגר להחלטתה ללמוד קולנוע. מאיה בחרה להתמקד בקולנוע דוקומנטרי ועריכת וידאו בבית הספר 'קמרה אובסקורה' שם למדה בין השנים 2002-1998 אצל המורים: דיויד נוי, אביגדור וויל, ערה לפיד, ג'ואל אלכסיס ועקיבא טבת. בשל הדיוק המוחלט שנדרש לעצוב הסצנה הנכונה היא חשה שהעריכה דומה לנגינה מושלמת בכלי נגינה עדין. מדיום הווידאו ארט באמנות היה אהוב עליה. היא עבדה כעורכת סרטי תדמית ב"גילת לווייני תקשורת" ו"באולפני הרצליה", עבדה כמביאה לשידור וכמבקרת איכות אודיו וידיאו. העיסוק בקולנוע הדוקומנטרי אפשר לה לחקור ולהכיר בני אדם וכן גם להבין שהיא מעדיפה לעבוד עם אנשים באפן ישיר ללא הסתתרות מאחורי עדשות המצלמה, לכן היא המשיכה, התנסתה והתמחתה בתחומים נוספים להרחבת כישוריה. מאיה למדה הנחיית קבוצות במכללת "בינה" וטכניקות שונות לשחרור והעצמה בתנועה אצל מורתה רונית דניאל. תרגלה מספר שנים ויפאסנה ובקמפוס "ברושים" למדה רפלקסולוגיה. היא הקימה חברה לסדנאות העוסקת במודעות בתנועה, יוגה צחוק, ודמיון מודרך. היא הנחתה ימי גיבוש עובדים, מסיבות פרטיות וחוגים פרטיים משלה. עבדה בשיתוף עם עמותות שונות כגון על"ה, אנוש לבב ובתי אבות והנחתה מעגלי אנרגיה שיתופיים. כשכירה עבדה כמדריכת תעסוקה עם גיל הזהב, התפקיד כלל גם יצירה עם הדיירים, העבירה סיורים במרכז "מהותי" של קרן אריסון וכיום מדריכת שיקום ורכזת מועדון בעמותת אנוש. על ציר זמן זה, אשר שילב סדנאות של חופש והעצמה בתנועה וטיפולים אנרגטיים - נוצרה לכידות הוליסטית ואנרגיה שזרמה ותועלה לידיים. חיוניות זו אפשרה את תובנת הטוטליות, כשהציור מזמן המחשה של תחושות וחוויות שמתפתחות בעת הריקוד או הטיפול וחיבורם. מאיה חשה שהיא מודעת יותר לסביבה ומבחינה בפרטים שאינם נגלים ספונטנית לכל אחד. הללו החלו להצטייר בטבעיות ובאפן ספונטני כבחלום. דמויות ערטילאיות ובעלי חיים זעירים התחברו והופכו ליחידה שלמה - בדומה לחיתוכים שבוצעו על ידיה במערך שלם של צילומי הווידאו וחיבור היחידות הזעירות של יחידות סטילס סטטיות למארג עלילתי שלם ומרתק. האמנית מרחיקה וגורסת ביצירותיה כי הכל שוויוני ומחובר: החי, הדומם והחלל וכי אין כלל גבולות. החושים שלנו הם אלו היוצרים את אשליית הנפרדות שמתבטאים בחלוקה לעיקר ותפל, נושא ורקע. "כך גם בציור שלי כולם מחוברים, אך בשלב כלשהו מבקשים ממני החושים שאציב גבולות ע"מ שיוכלו להתקיים כיצירה".... "הדרקונים, הציפורים, היצורים שצצים לי על הדף הם המתנה שמתהווה בזכות התנועה, אני מודה להם מאוד כשהם באים."
