אראלי דויטש - תערוכת הציור "ידיים" Curator - Dvora Bochman

גלריית 'עדי' במרכז קהילתי שז"ר יבניאלי 30 גבעתיים מתכבדת להזמינך לפתיחה חגיגית בתערוכת הצייר: אראלי דויטש  - 'ידיים'

ביום  ב' 15 באוקטובר 2018 בשעה 19:30 

תכנית בערב הפתיחה

התכנסות, כיבוד, ברכות

נגינה: רביעיית הג'אז "אנרג'אז"

אוצרת התערוכה ומפיקה: דבורה בוצ'מן

שעות פתיחה: א'-ה':07:00-22:00

סיום התערוכה: 19.11.2018 

על האמן ועל התערוכה: "ידיים"

אראלי דויטש נולד בשנת 1940 כאח תאום של חגי. האם, הנרייטה קולמן דויטש ילידת צ'כיה סיימה לימודי אמנות בברטיסלאבה  והייתה ציירת ופסלת. האב היה קבלן לעבודות בידוד.

המשפחה התגוררה ברחוב אילת 35 ביפו. הם עברו לתל-אביב והתגוררו ברח' אליפלט 32. המשפחה נאלצה לעזוב את מעונה לחצי שנה משום שהמקום הפך לגבול ולמסוכן למחיה. אחרי המלחמה הגיעו לגבעתיים לרחוב ניצנה 4, והמקום הפך למעונם הקבוע.

התאומים למדו בבית ספר תחכמוני ובתיכון אורט סינגאלובסקי. אראלי למד במגמת חשמל, והאח חגי - אלקטרוניקה.

בשרות הצבאי היה אראלי חשמלאי טנקים. הוא המשיך בלימודי הנדסאות מכונות, פתח עם דודו  מפעל תכנון ובניית מכונות, עיבוד מתכות, עיבוד שבבי  וייצור רוטרים של טורבינות להתפלת מי-ים. המפעל נקרא: "בן יעקב - דויטש אראלי" והיה קיים כ 50 שנה ברחוב נחלת בנימין 155 ת"א. בשנת 2011 המקום נמכר ונסגר, ואראלי יצא לגמלאות.

לפני כחמש שנים החל אראלי לעסוק בתחומים מעשירי נפש כגון שירה במקהלות. בד בבד למד לצייר במסגרת חוג לציור במועדון המורים הגמלאים בגבעתיים אצל הצייר צבי לנסברגר בשנים 2012 - 2013.

תערוכת יחיד ראשונה זו של האמן מתייחסת לידיים מהיבטים ומזוויות שונות. היצירות מצטיינות באופיין הנרטיבי. הן בוחנות דילמות מגוונות מחיי היום יום וזולתן.

הידיים - מושאי היצירה של תערוכה זו הינן איברים זוגיים של הגוף. כפילות זו ניתנת לזיהוי בציורים לא מעטים של אראלי. בתערוכה זו מיוצגות הידיים כאברים עצמאיים ללא חיבור לגוף.

הידיים אקטיביות, פעלתניות וטרודות בעשייה, כפי שגורס הביטוי: ''ידיים מלאות עבודה''. המבנה הייחודי שלהן מאפשר לידיים לשמש כלי לתקשורת ולהעברת מסרים. הן מדוגמות בזוגות אך גם כשתופיע יד אחת או ריבויי של ידיים - הן נתפסות על ידינו כדואליות.

יתכן שראיה מסוג זה נובעת מהיות האמן אח שיש לו תאום. כל אחד מהשניים משוקף על ידי יד אחת בקומפוזיציות השונות, כשיר לפעול אינטגראלית, אך גם להתקיים כיחידה עצמאית.

בשמות הציורים ניתן להבחין בהומור ובמחשבה המלווה את היצירה מרגע התהוותה. בתחילה נבנית תמה שהאמן רואה בעיני רוחו. עתה יבצעה על גבי הקנבס או הלביד בצבעי אקריליק הצבעוניות רפטטיבית ומייצרת עוצמה עצורה ונשלטת.

הקומפוזיציות מתכתבות עם סגנונות הציור המנייריסטי מתקופת הרנסנאס שהתאפיין בהקפדה על שלמות, הגזמה, עיוות ומלאכותיות מכוונת. כך גם לגבי הסוריאליזם שמציג מצבים בלתי הגיוניים ואובייקטים דמיוניים. (אמנים בולטים בזרם זה הינם כידוע דאלי ורנה מגריט).

הציורים מבוצעים בסגנון פיגורטיבי, נאיבי, מדויק ומוקפד ביותר. לא נעשה שימוש באנטומיה ובפרספקטיבה שמייצרת נקודת מגוז. אך אלמנטים שונים שמרכיבים את היצירה מכילים פרטי פרטים ומפיקים אפקט תלת ממדי.    

היצירות מספרות סיפורים בהיתוליות משופעת ברגש ,ובנטייה לקריקטורה, לאיור ולגרפיקה. היצירות פרונטליות ונצפים בהן רק אותם פרטים השייכים באפן ישיר לנרטיב.  

על התערוכה

 "בראשית ברא את הידיים" 70×60 (2018), אראלי דויטש 

היצירה "בראשית ברא את הידיים" 70×60 (2018) הינו הציור שמאתחל את התערוכה ומסביר כיצד בקעו הידיים הראשונות כאפרוחים מביצה. היא נמצאת עדיין בסביבת התוהו ובוהו, טרם הופרד האור מהחושך.

ביצירה "מלקטת מוזות" 57×45 פונה אראלי לתשע המוזות על מנת שתסייענה לו במלאכתו, כפי שהיה נהוג ביון העתיקה. המוזות אלות היצירה, האמנויות והמדעים היו בנותיו של ראש האלים זאוס. עד היום המונח "מוזה" משמש כמילה נרדפת ל"השראה", במיוחד בחיבור יצירות של משוררים, מוזיקאים ופילוסופים. בציור זה מדוגמת יד שמפעילה טכנולוגיית לכידת פרפרים - על מנת לצוד את המוזות מרחבי השמים הכחולים. שמותיהן צפים באוויר ומאפשרים לנו לזהותן טרם לכידתן. עתה תובלנה לבצוע תפקידן על רצועה צהבהבה ומפותלת שנפרשת מעבר רחוק ואפלולי על מנת להאיר את חשיכת עולמינו ולזהור.

היצירה "אנטנת קליטה לאור הגנוז" 65×45 הינה ניסיון נוסף לתיאור היווצרותה של ההשראה. רקדנית הרוקדת במרכזו של מבוך כחלחל ומשובלל יוצאת מהחשך ומהעמימות בהם היא נמצאת. פלמינגו במעוף שאוחז בידה מחבר את ריקודה לאור השמים הגנוז, וביחד יבצעו ריקוד שמימי.

היצירות: "בעלת אוב" 30×40, (2017) ו"חורצת גורלות בקפה" 90×40 מתייחסות לעיסוקים שמשפיעים על גורלם של מי שפונה אליהם על מנת לקבל מענה לבעיותיהם. בעלת האוב מיוצגת בפנים בלבד, וזולתה חסרת פנים. קוביות המזל מופיעות על שולחנה של הקוראת בקפה, כולאות בתוכן אנשים וגורלותיהם. ראשה המאיים של בעלת האוב כשהן נתון בין חושך לאור. הוא נתמך בשתי ידיים כהה ובהירה. הן תומכות בראש וכן אוחזות בשני נחשים. בין ראשיהם הארסיים מצויה קובית מזל הרת הגורל. יש לציין שגם השמאנים הינם מכשפים בעלי כוחות ריפוי ומאמינים בנחש כסמל לשינוי ולמטמורפיזם.

הידיים ביצירות אלה מתקשרות לעבודה המבוצעת באופן אישי על ידיהן. לצבע הכחול והדומיננטי ביצירות אלה משמעות מיסטית שנקשרת להגנה מפני עין רעה. האחת היא מכשפה שמתקשרת עם רוחות המתים כדי לנבא עתידות ולייעץ לפונים אליה. כוחה והשפעתה גדולים והפנייה אליה מקובלת עוד בימים קדומים. בתנ"ך הגיע שאול המלך אל בעלת-האוב כשהוא מחופש, ובקש ממנה להעלות עבורו את שמואל הנביא מן המתים על מנת להתייעץ. הגברת האחרת היא מגדת-עתידות מרושעת שעוסקת באמנות ניחוש עתיקה וחוזה עתידו של אדם על פי המשקע שנותר בכוס קפה ממנה שתה אותו אדם שנלכד בכשפיה.

האמן מתייחס לאהבה וליחס שבין המינים במספר יצירות.

בעבודה "אהבה בעשן" 50×35,(2013) - צוירו מאפרה שמכילה בדלי סיגריות, יד גברית ויד נשית הנשענות על שולחן בפוזיציה קפואה ואדישה של עישון בעת שיח. יד נוספת מציתה להבה ומייצרת באמצעות עשן הסיגריות הסמיך מחול סוער של אהבה.

עתה, כשנוצר קשר, הוא מוסבר ביצירה הפרונטלית: "זיווג - חוט ומחט" 47×35 (2017). מתוך החשכה מגיחות שתי ידיים. יד של כלה אוחזת במחט. יד של חתן אוחזת בחוט שמושחל בקוף המחט, וביחד יוצרים קשר חדש. החוט העודף משרטט צורה של נוסחת האין סוף ומאיר את סביבתם באור כחול של בוקר חדש.

זוג מאושר רוקד בשמחה, ובמת הריקודים אינה אלא צלחת המורמת לשחקים. הנימוק לאושרם ניתן בכותר הציור המעוין: "כשהשפית מוצלחת שמח בצלחת" 42×42 (2016). יד מטופחת של גברת שאוחזת בצלחת הינה מאין "דאוס אקס מכינה", שמוכנס לסצנה על ידי הצייר ופותר כל בעיה.

  

בציור "הפסנתרנית מולטו ויווצ'ה" 35×47 (2013) מתבצע להטוט ידיים שמאפשר לפסנתרנית המכובדת המצוידת במנגנונים רבי ידיים לנגן בעוצמה וכן להיעזר ביד נוספת המדפדפת בין דפי התווים.

לעומתה, יצירה שמבוצעת על רקע לילה שחור קרויה: "לא את קובעת" 60×52. כאן מצוירת אישה בשמלה אדומה ובנעלי עקב שטובלת בגביע יין. היא מושיטה ידיה לעבר ידיים גבריות שמגיחות מתוך מסגרות מוארות וריקות של תמונות. הידיים משרתות אותה ומגישות לה כל מה שתחשוק בו. אך בחושך זה איננה מבחינה ביד האוחזת בגביע בו היא נמצאת ולמעשה מכוונת את כל העניינים.

   

היצירות "הגולם קם על יוצרו" 4060 X ו "מריונטות" 60×40, עוסקות בכוח. הן שואלות מי מפעיל את מי. האם כוח המחשוב חזק מיד האנוש שמפעילה אותו בדומה לידיים המצויות מאחורי הקלעים שמפעילות את הידיים הפועלות על הבמה בתיאטרון הבובות.

ביצירה "עלה בידו עלים" 60×46 (2013) צמח מופלא נוצר בין שתי ידיים מעל משטח אליפטי כפול ושקוף. ענפיו הנם ידיים ירקרקות שאוחזות ושולטות בעלים. הן תשחררנה אותם לנשירה בבוא העת.

היצירות: "בחר נקודת מבט" 30X50 (2018), "צומת עבר-עתיד" 60X40, "עצר בזמן" 57×46, ו"סוחט זמן" 60×50 (2018), עוסקות ברגעי בחירה והחלטות על ציר הזמן. מהו הכיוון הנכון אליו יש לפנות כדי לא להיכנס ללימבו הכחול והחשוך? כיצד להגיע אל האור? האם להמשיך ולסובב את שעון החול יומם ולילה? או יש לשנות עמדה. האם לעצור פעילות בעייתית במדבר יוקד? האם הידיים הפעלתניות והחרוצות זקוקות לעצה? האם הן באמת יודעות הכול?

חמדנות, רדיפת ממון וכוח מזויפים מרוכזים בידיו העצומות של הנדלניסט ביצירה הצינית: "הכול שלי מהבית" 60×50 (2018). בניינים ומגדלים פורחים באוויר ועפים לזרועותיו, אך הוא רוצה עוד.

       

ביצירות: "אקדח מעשן" (התחממות גלובאלית) 60×50 2017, ובציור "הכועס את גורלו חורץ" 42×42 (2015) - אוחזת היד באקדח מעשן. יריית המהמר על עצמו בעקבות כעס על הפסדיו במשחקי קלפים, מתכתב עם האדם המזהם את כדור הארץ ולמעשה גם במקרה זה מתקיים תהליך של התאבדות. אראלי ממחיש את הפשע הנגרם לחיים על פני כדור הארץ ועוסקים בהימור על חייהם כשהם מזהמים את הסביבה וגורמים להתחממות גלובאלית.

   

אל השכלתני והמדעי מגיע אראלי ביצירתו: "חוקר מוח בוחן גנזי נסתרות " 60× 45 (2018). יד אוחזת במוח המסתורי שנצבע בכחול. עתה תבצע היד את בדיקותיה על מנת להגיע לתובנות רבות יותר על מהותו ופשר מעשיו של האדם.

    

 מערבולת קונטרסטים 50×35, 2013 אראלי דויטש 

"מערבולת קונטרסטים" 50×35, (2013) ו"שיתוף פעולה בין גזעי" 60×50 הן שתי עבודות בהן מופיעות ידיים צבעוניות כמחאה על הגזענות שאין לה תכלית ופתרון. שני פורטרטים חצויים: לבן ושחור מצטיירים בידי שתי ידיים בצבע המהופך. המלאכה נעשית ברקע של אליפסה כחולה ומסתורית שנחצית שוב ושוב. צורה  זו מתכתבת עם הלבירינת שמופעיו החלו לפני כ 3000 והינם אליפטיים או ריבועיים. ביוון המיתולוגית מי שטעו בשבילי מבוך הלבירינת המפותלים והרבים נלכדו ונטרפו.

ארבעת הידיים שאוחזות זו בזו על מצע אליפטי ירקרק שטוף שנאה, מרמזות על בעיה שפתרונה אינו מתאפשר, ולהיפך, סחרור שבלולי במרכז הציור מעיד על כניסה למבוך מבלבל ומטעה וחוסר יכולת להשתחרר.

 ימיו ספורים 60×40, אראלי דויטש 

בציור "ימיו ספורים" 60×40 (2013) יושב קשיש בודד בכיסא גלגלים בקדמת חדרו. הקירות סדוקים וצהבהבים מיושן. הוא תולש דף יומי אחרון מלוח השנה. יתר הדפים שנותקו עפים מחלון חדרו החוצה לעבר החשכה שמצפה גם לזקן. במקום בו היה תלוי לוח השנה מבצבצת גולגולת מפחידה. ידה האוחזת במזוודה מושטת לעבר הסב המופתע ומאיצה בו לצאת לדרך. מחוגי שעון האורלוגין מורים על השעה האחרונה שהגיעה. אך הזקן אוטם את אזניו ומסרב לעזוב.

ב"בית דין של מעלה" 60×45 (2013) - אוחזת יד האל באצבע ערטילאית אחת את מאזני הצדק החומים. ידי הסנגור מבצבצות מהצד הימני של המאזניים ומבקשות רחמים. מצד שמאל יד מאשימה של הסנגור. האחרת קפוצה ואינה מוותרת. כך נחרץ גורלו של בעל הידיים האזוקות אשר מתחנן על נפשו. פיסת שמים כחולה שהקיפה את האזוק מתמוססת והחושך יתפוס את מקומה. 

"תלוי איך מסתכלים על זה" - תערוכה קבוצתית Curator - Dvora Bochman

פוסטר התערוכה

פתיחה חגיגית ביום א' 8 באפריל בשעה 19:30

בגלריית "עדי" במרכז קהילתי שז"ר יבניאלי 30 גבעתיים.

בהשתתפות: אור עזרן, אלה נאורי, בני ריבק, גפן שטרן, דבורה בוצ'מן, דוד בן חיים, חיה גולד, מאור רוזנברג ומאיה אילה ויסברג.

אוצרת דבורה בוצ'מן


התערוכה הקבוצתית "תלוי איך מסתכלים על זה" מנסה לשאול שאלות לגבי ההיבט והמבט. קירות הגלריה מפגישים מכלול יצירות אמנות שבוצעו על ידי יוצרים צעירים וזולתם שפועלים עשרות שנים בתחום. אמנים אלה נתבקשו לשלוח באפן ספונטני ומידי דימויי יצירות שבוצעו בעת האחרונה.

מאמר זה בוחן את ההיבט המייחד את עבודות האמנות בתערוכה ומבקש לבדוק אם במכלול תוצרים זה שנוצרו לאחרונה בישראל תיווצר משמעות לכידה או אחרת.  

 גפן שטרן  -  מנגנון צילום מעובד 53X45

יצירותיה של גפן שטרן בתערוכה הינן: "מאוזן" צילום מעובד, "ללא כותרת", צילום מעובד "פטריית אם" הדפס שעווה קשה, "ללא כותרת" סריקה ועיבוד דיגיטלי. היא בוחנת גופים שונים כמעבדה בעלת ריבוי מוקדים. בתהליכי היצירה בא לידי ביטוי השימוש בטכניקות מעולם המדע. הן מאפשרות התבוננות ממושכת מנקודות מבט מרובות. כך נצפים דפוסים חוזרים ומעגליים של צורות חיים הצרובים בזיכרון תודעה אישית וחברתית כמושאים ודימויי כלאיים. הם נעים על התפר שבין הדמיון והמציאות. בצילום מעובד "מנגנון" חלבוני ביצה מצולמים צפים בווידאו ועוברים עיבוד לכתמים דוממים ולמריצה שמכפילה את זרועותיה וגלגליה. "עבודות אלה הן הרכב פתוח של חקירות ותוצרים, בהן אני מציגה מנגנוני רבייה והישרדות אשר לקוחים מעולם הטבע."

חיה גולד 90X60 

הצלמת חיה גולד מצהירה כי בזכות הצילום היא רואה יותר טוב יותר את כל הפרטים הקטנים של החיים שלרוב נעלמים ונשכחים מאתנו. כך היא נחשפת למראות חדשים ומרגשים. בתערוכה זו היא תוחמת פיסת נוף ארץ ישראלי משמורת החולה המצולמת כ"natural landscape". 

ויסברג מאיה אילה "יחסית מאוזנת" - עפרונות אקוורל 50X30 

ויסברג מאיה אילה מגבעתיים מתבוננת על יקום המורכב מחלקיקים זעירים שיוצרים את השלם ולכל חלקיק בו יש גם קיום עצמאי. היא מציירת בעפרונות אקוורל על נייר ויצירותיה הינן אינטואיטיביות. ויסברג חשה באמצעות פעילות זו את המציאות. "קשר בלי קשר" ו"יחסית מאוזנת" הן עבודות משנת 2017. הן מנגישות למתבונן את המציאות אותה רואה וחשה האמנית. "היד שלי זזה מעצמה, היצורים הקטנים כמו בוראים את עצמם, ויחד עם זאת הם קשובים לתחושותיי ומבטאים אותן". 

אלה נאורי: "האישה בשחור" 63X40

יצירותיה של אלה נאורי: "האישה בשחור" ו"פרפרים בראש" מצטיינות במבט אינטרוספקטיבי ובבחינה עצמית המהדהדת את עולמה הפנימי, מחשבותיה, רגשותיה וזיכרונותיה אל הקנבס. כך היא מייצרת באמצעות מכחוליה סצנות שונות באקספרסיביות. "אני חושב - משמע אני קיים" - גרס רנה דקארט כנקודת מוצא בסיסית להתבוננות על העולם.

מאור רוזנברג - נגן הג׳אז אוסקר פיטרסון 33X24  

מאור רוזנברג מתרגל קליגרפיה וציור יפני בשבע השנים האחרונות בשיטת חיקוי הכתיב והציור המסורתיים בהנחיית מאסטר קזואו אישיאי. רק לאחר השלמת התהליך מותר לשבור את חוקי המסורת. בציורים: "חתול", "חתול ישן", "עץ" משתמש רוזנברג בשפה ובטכניקה המסורתית ליצירת דימויים חדשים הרלוונטיים עבורו. בציור של נגן הג׳אז "אוסקר פיטרסון" מותח האמן את הקליגרפיה לכיוון הג׳אז והמערב.

"את הציור "עץ" ציירתי ברגע של השראה, עבדתי עם מוטיבים קלאסיים של ציורי נוף יפניים והם התחברו יחד אינטואיטיבית באופן מפתיע ואישי. קיבלתי הרבה תגובות מאנשים שהתרגשו מהציור, בדיעבד שמתי לב שהציור מאחד איכויות הנתפסות כמנוגדות כגון יציבות מול ארעיות, ובדידות קיומית מול רצון לקשר.

את הציור "אוסקר פיטרסון" ציירתי בעקבות שיחה עם חבר פסנתרן, שהתעניין בתהליך הציור היפני ושאל אם אני יכול לצייר את הפסנתרן האהוב עליו. בהתחלה זה נשמע לי בלתי אפשרי, אבל נענתי לאתגר. לאחר כמה שבועות של נסיונות, הרגשתי שמצאתי דרך לחבר בין העולמות. אם מסתכלים מקרוב על הפנים, זה נראה כמו סימניה יפנית מופשטת מפני שתנועות המכחול הבסיסיות הן מהמסורת היפנית".

 אור עזרן הדפס סקייטבורד - 41.7X29.5

אור עזרן 'טרייסי' נמשכת לתרבות היפנית. ציורי הגיישות הבדיוניות שלה צוירו בפרויקט 'Geisha X' בהשראת הדפסי אוּקִיּוֹ-אֶה - שנוצרו בעזרת חיתוכי עץ בתקופת האדו ביפן. הכינוי "תמונות מהעולם הצף" ניתן לתיאורי הווי רבעי השעשועים עבור אנשי העיר שלא יכלו לרכוש יצירות אמנות מקוריות וחיפשו דרך זולה לקשט את בתיהם. אור מנגידה את הגיישות ואת תפקידן הקלאסי ואת מחויבותן ליופי, נחמדות ולנימוס. ביצירות אלה: "Fashion geisha", "food geisha" "Lucky geisha" הן דואגות לעצמן בלבד ומאמצות טכנולוגיות עדכניות, את תרבות ה"ג'אנק פוד" ואפנה עילית. העבודות מבוצעות באקריליק, מרקרים, ובסטיקרים זעירים. גיישה שעוברת מהפך תרבותי שלם מבצעת תעלול על גבי ה"סקייטבורד" החדש שלה וחושפת ללא חשש את חמודותיה ברבים. מבט מסתורי ושובב מאפיין דמות נערה שמרכיבה משקפים בעלי מסגרת ורודה "Will never finish this" - רישום דיגיטלי קליל ואופטימי שהאותיות היפניות בו מחברות את המסורתי והעכשווי. "Koi fish and a frog" הוא רישום של דג קוי יפיפה המוצב כנגד צפרדע כעורה. הם מתבוננים זה בזו בברכת הנוי היפנית המטופחת. קומפוזיציה זו של קירבה והכלה יוצרים רגע של שלמות ומוסיפות לסצנה ממד נרטיבי שמהדהד גרפיטי וקעקועי גוף.

בני ריבק  - דוכיפת 50X40 

בני ריבק הצייר ממושב גן חיים החל ללמוד ציור באפן מסודר בגבעתיים אצל האמן הידוע יואב שועלי. הוא עוסק בעת האחרונה בליקוט סצנות מהמסורת היהודית, אך מאידך ממשיך לזכך את הטכניקה בעבודותיו הנטורליסטיות לרמה של Trompe-l-oeil. הציור "אבוקדו" שייך לסדרת עבודות שנעשו בהשראת עצי הפרי במשק האמן. המתבונן בציור הירקרק לא יבחין ברגע ראשון בפרות הנחבאים בין העלים הגדולים והבשרניים. בציוריו הקפדנים והמדויקים בתוך אקווריום מטופח: "דגי מלאך" ו"דגי דיסקוס" לוכד ריבק משט דגים שמוצאם בנהרות וביובלים של דרום אמריקה. כיום מתמחים בגידולם במספר מדינות ביבשת אסיה. היצירה "דוכיפת" מחזירה את האמן לזירה המקומית, וכאן תקבל הציפור הלאומית טיפול מסור ואוהב מידי האמן. הוא מעמיד אותה לרגע קצרצר על ענף ואנו חולקים אתה מבט של היסוס טרם תמשיך במעוף. 

 דוד בן חיים - מפגש חברים 50X70

דוד בן חיים הוא אמן שבאמתחתו ניתן למצוא גם כתיבת שירה ופיסול. הוא מבדל את יצירותיו באמצעות כותרים בעלי משמעות נרטיבית שמאפשרים מתן פרשנות אילוסטרטיבית לציורים. כאמן עירוני הציורים "דוכיפתים - שרשרת מזון", "תרנגולים - מי הגבר פה" ו"חמור וכבשה – מפגש חברים" הם בהחלט ציורים שיש בהם הומור ומעלים חיוך למרות הביקורת המוטמעת בהם. דמות "הרועה" הזעירה מגיחה מפינת ציור מדברי צהבהב ומטה בידו, אך העדר נעדר.

דבורה בוצ'מן - ללא כותרת 54X72

הציור "ללא כותרת" של דבורה בוצ'מן מדגימה ציפור שעוברת שינוי והופכת לישות דקורטיבית איקונית בתהליך שיגאל אותה מצבעיה הדהויים הטבעיים. אינני סתם ציפור. התבוננו בי והתפעלו!

שעות פתיחה: א'-ה'  07:00-22:00

תחילת התערוכה   26.03.2018
סיום התערוכה   3.05.2018

'עלם-קרב' - תערוכת יצירות אמנות שהן תולדה של הלם קרב - של האמן דוד בן-חיים, אוצרת דבורה בוצ'מן

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

על האמן

נולד בישראל ב30 ביוני 1955 באמבולנס מתל-מונד לכפר-סבא.

גדל בתל אביב בשכונת קריית שלום. כילד דיסלקטי שלא אובחן היה תלמיד בעייתי ונשלח בכיתה ה' לפנימייה. כמי שלא הצליח להשתלב במסגרות מקובלות נשלח בגיל שש-עשרה לקיבוץ יחיעם. לכן גם חזר לתל-אביב, שם למד חשמלאות בתיכון מקצועי עד שעזב והחל לעבוד כחשמלאי בגיל שבע-עשרה. גויס לשרת כאפסנאי בצבא, ברח מהקורס, נכלא, שוחרר לאחר זמן קצר והוצב לשרת על משאית בחלוקת ציוד בראש השנה 1973. "פתאום מישהו צעק: "מיגים מיגים" ושני הפגזים הראשונים של מלחמת יום כיפור נורו לעברם בחזית הדרומית כנגד מצריים.

זוועות המלחמה נמחקו מזיכרונו. רק בלילות התעורר מהסיוטים שתקפו אותו, ובימים סבל מהתקפי זעם. ב-4 בנובמבר בשנת  1995, לאחר שראה מתוך הקיוסק שלו ברחוב דיזנגוף אנשים רצים וצועקים שראש הממשלה יצחק רבין נרצח, נזכר דוד בן-חיים בקפיצה לשוחה, בהתפוצצות המשאית, בהצלת חיילים, במראה הפצועים וההרוגים מסביב, בריח הנורא של אבק שריפה ובמוות וכן את התנדבותו לשרת כחייל קרבי בצוות תותחן במשך חצי שנה.

"הלם קרב" הינו תת-סוג של התגובה לאירועים קשים להם נחשפים חיילים בעת מלחמה. תופעה זו מתפתחת להפרעה בעקבות חוויית התרחשות קשה מאוד וקרויה: "הפרעת דְּחָק פוסט-טראומטית.

דוד בן חיים היה עלם צעיר בעת שנפגע מהלם הקרב והזדקן בין לילה. הוא עבד במשך שנים בשיפוצים ובקיוסק שהיה שייך לו וכך פרנס את אשתו וילדיו, אך עתה החל להתנהל באומץ וכאוטודידקט בנתיב חדש. ההתמודדות בבעיה שנגרמה לו בצעירותו באמצעות חיבור שירה ובביצוע של מאות ציורים, משמשת השראה לשם תערוכה זו: "עלם-קרב".

"נכנסתי לקיוסק, לקחתי קרטונים של סיגרים, התחלתי לכתוב עליהם מילים ועוד מילים ועוד מילים. בחיים לא כתבתי מילה אחת ופתאום יצאו לי שירים. כתבתי עד הבוקר בלי הפסקה בדחף בלתי נשלט. למחרת התחלתי גם לצייר. מתחתי בדים גדולים וציירתי כל יום לפחות שני ציורים. הצבעים נתזו ממני באלימות. חשבתי שאני מתפרק, מוציא מתוכי משהו חזק." בתחילת הדרך מצא דוד בן-חיים מדיומים אקראיים כגון לבידים ובצע עליהם את עבודותיו. הוא המשיך לקנבס ומשם הרחיב וליקט בסיסי מיטות שנזנחו ברחובות העיר, גיטרות, צגי מחשב וכולי.  

ציוריו של דוד בן-חיים עזים, ובאמצעותם הוא מוחה על העוולות לסוגיהן. השכלתו האמנותית אינה פורמאלית, אך הוא מעורה בעולם האמנות הישראלי הווירטואלי בו הוא פעיל מאד. במרחב זה מתפרסמות עבודותיו והוא מקבל תגובות של אהדה וליטוף לנפשו השסועה. תערוכתו הראשונה הוצגה בנובמבר 2000 בגלריית עמליה ארבל. הוא ערך תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות בבית סוקולוב תל-אביב, במוזיאון יד לבנים ר"ג, בתיאטרון גבעתיים, בגלריית אשכול פיס יפו ובעוד מקומות תצוגה רבים.

הסטודיו הראשון של דוד היה בקיוסק. שם צייר והציג את עבודותיו כבגלריה. המבקרים היו לקוחות שהביעו דעה ואף תרמו לתובנותיו. לעיתים העביר במקום לילות שלמים כשהוא יוצר. כיום מתבצר האמן בסטודיו דירתי המזכיר מעין בונקר. שם הוא חי ויוצר, כשכלבו הנאמן מלווה אותו לכל מקום.

לתערוכה זו לוקטו ציורים בספקטרום רחב והם מצטיינים בעושר צבעוני. חלקם עזי מבע ואחרים עדינים ומרפרפים. יש המבוצעים בגוונים רוויים וכהים ואחרים בצבעוניות בהירה. שמותיהם הפרטיים של הציורים מעידים על מקורות היצירה הנובעת מזיכרונותיו, אהבותיו, הקשר הגורדי והמסובך עם החברה ועם המדינה. דוד בן חיים אינו חדל לעבוד על היצירות. גם לאחר "שריקת הסיום" הוא ממשיך ומוסיף עוד ועוד נגיעות צבע, שכבות ופרטים. כך הוא מעיד על אופיו של ניהול הדיאלוג בינו לבין הקנבס ועל הרצון להגיע למקומות חדשים הן בתוככי נשמתו והן בתובנותיו.

מושאי הציורים קשורים לצמיחה, לפריחה, לנופים, לבעלי-חיים ולדמויות, המשמשים כאלגוריות לסצנות אהבה סנטימנטליות. שלוש ג'ירפות שצצו מהג'ונגל העירוני הינן הרכלניות. 'לב פצוע' מבוצע בצבעוניות ירקרקה, 'בלקון' הינה יצירה אשר שמה קושר את המתבונן לז'אנר הלשוני ולמראות העבר הרומנטי שחלפו, ואינם מוכרים עוד לצעירים כיום. בן-חיים מבצע פורטרטים בסגנון המשלב קוביזם אנליטי אקספרסיבי שמעביר למתבונן מסר מובהק של שמחה רוויה בעצב. נשמתו וליבו מחוברים בעבותות אל הגיטרה - גיבורת המרחב הפרטי אשר משמשת כאובייקט של תזכורת לחוויות ילדותו.

ביקור בסטודיו - בית האמן של  דוד בן-חיים לקראת התערוכה: "עלם-קרב

פתיחה חגיגית: ביום ב' 29 במאי 2017, בשעה 19:15

בגלריית "עדי" במרכז שז"ר, יבניאלי 30, גבעתיים.

אוצרת: דבורה בוצ'מן

omamut-June-15-aa

ראיון עם דוד בן-חיים ברדיו קסם, המכון הטכנולוגי חולון - הרשת החינוכית של קול ישראל.

בתכנית  More from "אמנות זה הקול" עם אבנר אברהם ואורחיו - מראיין אורח דניאל דפור. עם דוד בן-חיים האמן, אורן כדורי המוזיקאי, דר' נורית כהן לבינובסקי ממרכז רבין ואילן שנקר בעלים של סטודיו שנקר

תערוכת יחיד של רגינה צימליכמן "יהיה טוב" - אוצרת דבורה בוצ'מן

הזמנה לתערוכה

רגינה צימליכמן נולדה כרגינה יושקביץ בעיר פינסק בפולין בשנת 1930 למשפחה טובה. היא דוברת: עברית, יידיש, פולנית, אנגלית, צרפתית ורוסית. בשל נישואי הוריה בטכס יהודי בלבד היא נשאה את שם משפחת אמה 'פורמן'. רגינה רצתה לעלות לישראל והייתה חברה בגורדוניה ובאיחוד אך ההורים לא התירו לה זאת. כילדה, בעת מלחמת העולם השנייה נאלצה לברוח לקירגיסטן. היא הפכה לפליטה ונאלצה לעבוד במפעל נשק. אולם היא, אחיה שמחה ושלושת אחיותיה ברוניה, יוכה ומינה ניצלו מהשואה. לאחר המלחמה הכירה את בן זוגה 'הרמן' בעיר שטטין (בפולנית שצ'צ'ין), מקום בו התגוררה משפחתה והשניים נישאו בשנת 1950.

בשנת 1957 ולאחר המתנה ארוכה לקבלת אישור יציאה מפולין, הפליגה באנייה "ארצה" דרך איטליה והגיעה לישראל עם בן הזוג ושני ילדיהם: קלרה ונפתלי. הבת השלישית אדית נולדה בארץ. כעולים חדשים הגיעו לבאר שבע וכן גרו בדימונה במשך שנתיים. אולם הדוד העשיר של הרמן רכש עבורם דירה בגבעתיים. שם מתגוררת רגינה מאז שנת 1958 ועד עצם היום הזה. בפולין לא נהגו הנשים לעבוד מחוץ לביתן, אולם בישראל עבדה רגינה כתופרת וכמטפלת לפעוטות. היא התאלמנה לפני 13 שנה ונותרה בגפה. אך שלושת ילדיה, שמונת נכדיה, נין ושלושת נינותיה משמחים את ליבה.

העיסוק באמנות טבוע במשפחה. האחות מינה גמפל היא ציירת ידועה ומורה לציור בגרמניה באוניברסיטת אסלינגן (Esslingen am Necka). אדית גרסיאני בתה הצעירה של רגינה גדלה וגרה בגבעתיים. היא למדה במסגרת חוגי הציור של איציק עדי. תערוכת היחיד שלה נערכה בשנת 2000 בבית שז"ר בגלריית עדי שנקראה כך לזכרו. הרווחים נתרמו לילדים החולים בסיסטיק פיברוזיס. 

רגינה החלה לצייר שלוש שנים לאחר פטירתו של בעלה והיא משתתפת בחוגי אמנות בעיר גבעתיים במשך עשר השנים האחרונות. האמנית רבקה רוזנטל הייתה מורתה הראשונה בחוג הציור במועדון ב"בית-ראשונים" בגבעתיים. לאחר כחמש שנים ועזיבתה של המורה, המשיכה רגינה לצייר במסגרת החוג לציור במועדון הגמלאים 'אלון' המנוהל על ידי דליה הראל. מרבית מדריכי האמנות שם היו "עולות חדשות" מברית המועצות. עתה, בעת שבריאותה מאפשרת, היא פוקדת את המועדון באפן שבועי ומציירת במסגרת חוג הציור של האמנית נילי קשאני.

ניתן להבחין בנוכחותה בעת שהיא עוסקת במלאכה באולם הגדול בו מתקיימים מפגשי היצירה. חריצותה, ריכוזה ומיומנותה בולטים, ואכן כשרון הציור שהתגלה היווה הפתעה נעימה ותוספת של שלווה ושמחה בחייה.

רגינה שואבת את נושאי ציוריה מתכניות בטלוויזיה בהן צופה גם בשפה הרוסית וממגזינים שונים. לאחר קריאת המאמרים שהותירו רישומם עליה היא משתמשת בצילומים המלווים את הנכתב, מגדילה אותם ומבצעת בהשפעתם את יצירותיה כמעין אטריבוטים איקונוגרפיים פרטיים המקיימים שיח עם ימי ילדותה שנגזלו בשל מלחמת העולם השנייה.

אופן עבודתה אינטואיטיבי מהיר וישיר. הציורים המגוונים מצטיינים בפשטותם ובנטייה לאמנות נאיביות, פרימיטיבית ולציורי ילדים. זרמי אמנות אלה מאופיינים בציורים התואמים פרספקטיבה של ילדים, קלים להבנה ולפרשנות, מבוצעים בצבעים בהירים וחיוניים בסגנון פיגורטיבי.

כאמנים אלה היא מבטאת בציוריה את משאלת לבה בראיית עולם חיובית ואופטימית ומייפה את המציאות והתרחשויות היום-יום. רגינה שמה דגש על קווי מתאר, רוב הדמויות בציוריה חסרות נפח, היא אינה מקפידה על שמירת פרספקטיבה או על שימוש באור וצל ליצירת תלת ממדיות, אין לה עניין בפרופורציות נכונות ובאנטומיה ובמרבית ציוריה אין עיסוק בקומפוזיציה.

ניתן להבחין בשלושה נושאים עיקריים המעסיקים את האמנית:

ציורי נוף בהם מתגלים מקומות מדומיינים ומציאותיים וכן מראות מהעבר כגון: נוף רוסי בשלכת כתומה, כפר עם תחנת מים, רחוב ססגוני ובתים ירוקים בכפר, טיול בטבע וכן בציור של שלדג כחול על רקע צהוב. הים משתקף בעבודות העוסקות בעיר על חוף אגם ביוגוסלביה, נוף ים עם סירות, סירות עוגנות במזח, זוג ברווזים במים וצמחיית מים ליד אגם וסירה.

ציורים המייצגים טבע דומם הינם: פרחים בכלים לבנים וכתב מצרי, סלסלת פירות אביבית, מבט על שולחן, פרחים כתומים בכד, כלים משולבים וכדומה.

בין ציורי הדיוקנאות נבחין באישה באפור, מלך מצרי, אישה אצילה מתבוננת, יהודי מתפלל, פורטרט של עלמה נאה, עלמה עם כובע ורוד ועוד. כאן משרטטת רגינה טיפוסים שונים מרחבי עולם המאזכרים גם סגנונות ציור מהמזרח ומההיסטוריה של תולדות האמנות. 

קרדנל - רגינה צימליכמן 

בעת שהוצגה תערוכתה הקודמת הושק ספר שכלל קטעי יומן מחייו של בעלה הרמן ז''ל. שם תיאר באפן מפורט אפיזודות ממצבו הבריאותי  וכן תיעד את העבר על מנת שלא יישכח. רגינה הבחינה שהכתיבה היטיבה אתו, לכן נהגה לבקשו להמשיך ולכתוב ללא התערבותה בעניין.

בין הכאבים וההתחשבנות עם מי שעשו לו עוול, מצטיירת תמונות תקופתיות קשות של עוני, יתמות, מלחמה, שנאת יהודים, פגיעה, גירוש ורציחה, המעבר לרוסיה, מחנות ומאסר, רעב, קומוניזם, שירות צבאי, הימלטות ועוד.

שם התערוכה "יהיה טוב" נגזר מתכונותיה של רגינה האופטימית והמקווה לטוב למרות כל הקשיים שעברה.

רגינה היא בת ,87 הציגה מעבודותיה גם בתערוכות קבוצתיות,  ומקווה להמשיך וליהנות שנים רבות מעולמה ומזה שבראה בעשר אצבעותיה.

ברווזים במים - רגינה צימליכמן 

יהיה טוב - וואָלט זיין גוט - Walt Zane Gut

Art Exhibition by Regina Zimlichman

 Adi Gallery at the Shazar Community Center, 30 Shmuel Yavne'eli St, Givatayim

Curator: Dvora Bochman

Regina Zimlichman was born in 1920 in the town of Pinsk in Poland. She speaks Hebrew, Yiddish, Polish, English, French and Russian. In her youth Zimlichman wished to emigrate to Israel and was a member of Gordonia and the Union, but the parents did not allow her to do so. As a child, during the Second World War she had to flee to Kyrgyzstan where she became a refugee and was forced to work in a weapons factory. But she, her brother Simha and her three sisters Bronia, Yocha and Mina survived the Holocaust. After the war, she met her husband Herman in the city of Stettin (in Polish Szczecin), where her family lived and the two married in 1950.

In 1957 she sailed to Israel via Italy and came to Israel with her husband and two children: Clara and Naphtali. Edith her third child was born in Israel. As new immigrants, they arrived in Be'er Sheva and lived in Dimona for two years. Herman's rich uncle bought an apartment for them in Givatayim, where Regina has lived since 1958 and to this day. In Poland, women did not work outside the house, but in Israel Regina worked as a seamstress and as a kindergarten teacher. She was widowed 13 years ago. Her three children, her eight grandchildren, her four great-grandchildren make her happy.

The artistic gift runs in the family. Zimlichman’s sister Mina Gampel is a well-known painter and painting teacher in Germany at the Esslingen am Necka University. Edith Garciani, Zimlichman’s younger daughter who grew up and lived in Givatayim, has studied in the drawing circles of Itzik Adi. Garciani’s solo exhibition was held in 2000 at the Shazar House in the Adi Gallery, which was named for him in his memory, and the children donated to them were given cystic fibrosis.

Zimlichman started drawing three years after her husband passed away and she has been participating in art courses of the city of Givatayim for the last ten years. The artist Rivka Rosenthal was her first teacher in the painting class at the Beit Rishonim club in Givatayim. After about five years, Zimlichman continued to draw in the painting class at the Alon Pensioner Club run by Dalia Harel. Most of the art instructors there were "immigrants" from the Soviet Union. She regularly paints in the Nili Kashani’s painting class.

Her diligence, her concentration and her skills are prominent, and indeed the talent of painting that was revealed was a pleasant surprise and an added peace and joy in her life. Zimlichman selects her subjects from television and various magazines. After reading articles which particularly impressed her, she makes use of accompanying photographs, enlarges them and then they become a private iconography of her lost childhood.

Her style of work is intuitive and direct. The varied paintings excel in their simplicity and their propensity for primitive art, naïve art and children's paintings. These art streams are characterized by paintings that match a child's perspective, are easy to understand and interpret, are executed in light and vital colors in a figurative style.

She expresses in her paintings her positive and optimistic worldview and illuminate’s reality and daily events. True to this style of work, Zimlichman emphasizes contours, most of the characters in her paintings lack volume, she does not maintain a perspective or use of light and shade to create three-dimensional, has no interest in proper proportions and anatomy and most of her paintings do not engage in composition.

There are three main themes that concern the artist:

Landscape paintings in which imaginary and realistic places are discovered, as well as sights from the past such as: a Russian landscape in an orange sliver; a village with a water station; a colorful street and green houses in the village; a hike in nature and a picture of a blue kingfisher on a yellow background. The sea is reflected in works dealing with the city on the shore of a lake in Yugoslavia; a sea view with boats; boats anchored in a pier; a pair of ducks in water and water plants near a lake and a boat.

still life paintings such as: flowers with white pieces and Egyptian writing; a spring fruit basket; a table view; orange flowers in a jar; combined dishes and so on.

Portraits such as: are a gray woman; an Egyptian king; a noble woman watching; a praying Jew; a portrait of a handsome maiden; a girl with a pink hat and more. Here Zimlichman draws various characters from around the world who referencing painting styles from the East and the history of art history.

During her previous exhibition, a book was presented which included diary entries from the life of her dear departed husband, Herman. In it he detailed episodes of his health condition and documented the past so as not to be forgotten. Zimlichman noticed that the writing had done him good, so she would ask him to continue writing without her intervention.

Between the pain and the reckoning with those who have been wronged, difficult periodical images of poverty, orphanhood, war, hatred of Jews, injury, expulsion and murder, transit to Russia, camps and imprisonment, hunger, communism, military service, escape and more.

The title of the exhibition "Good Will" is derived from Zimlichman’s optimistic and hopeful qualities despite her challenges.

Zimlichman, 87, has also exhibited in group exhibitions and is will to continue to provide the world with the artworks she creates with her ten fingers.