אראלי דויטש - תערוכת הציור "ידיים" Curator - Dvora Bochman

גלריית 'עדי' במרכז קהילתי שז"ר יבניאלי 30 גבעתיים מתכבדת להזמינך לפתיחה חגיגית בתערוכת הצייר: אראלי דויטש  - 'ידיים'

ביום  ב' 15 באוקטובר 2018 בשעה 19:30 

תכנית בערב הפתיחה

התכנסות, כיבוד, ברכות

נגינה: רביעיית הג'אז "אנרג'אז"

אוצרת התערוכה ומפיקה: דבורה בוצ'מן

שעות פתיחה: א'-ה':07:00-22:00

סיום התערוכה: 19.11.2018 

על האמן ועל התערוכה: "ידיים"

אראלי דויטש נולד בשנת 1940 כאח תאום של חגי. האם, הנרייטה קולמן דויטש ילידת צ'כיה סיימה לימודי אמנות בברטיסלאבה  והייתה ציירת ופסלת. האב היה קבלן לעבודות בידוד.

המשפחה התגוררה ברחוב אילת 35 ביפו. הם עברו לתל-אביב והתגוררו ברח' אליפלט 32. המשפחה נאלצה לעזוב את מעונה לחצי שנה משום שהמקום הפך לגבול ולמסוכן למחיה. אחרי המלחמה הגיעו לגבעתיים לרחוב ניצנה 4, והמקום הפך למעונם הקבוע.

התאומים למדו בבית ספר תחכמוני ובתיכון אורט סינגאלובסקי. אראלי למד במגמת חשמל, והאח חגי - אלקטרוניקה.

בשרות הצבאי היה אראלי חשמלאי טנקים. הוא המשיך בלימודי הנדסאות מכונות, פתח עם דודו  מפעל תכנון ובניית מכונות, עיבוד מתכות, עיבוד שבבי  וייצור רוטרים של טורבינות להתפלת מי-ים. המפעל נקרא: "בן יעקב - דויטש אראלי" והיה קיים כ 50 שנה ברחוב נחלת בנימין 155 ת"א. בשנת 2011 המקום נמכר ונסגר, ואראלי יצא לגמלאות.

לפני כחמש שנים החל אראלי לעסוק בתחומים מעשירי נפש כגון שירה במקהלות. בד בבד למד לצייר במסגרת חוג לציור במועדון המורים הגמלאים בגבעתיים אצל הצייר צבי לנסברגר בשנים 2012 - 2013.

תערוכת יחיד ראשונה זו של האמן מתייחסת לידיים מהיבטים ומזוויות שונות. היצירות מצטיינות באופיין הנרטיבי. הן בוחנות דילמות מגוונות מחיי היום יום וזולתן.

הידיים - מושאי היצירה של תערוכה זו הינן איברים זוגיים של הגוף. כפילות זו ניתנת לזיהוי בציורים לא מעטים של אראלי. בתערוכה זו מיוצגות הידיים כאברים עצמאיים ללא חיבור לגוף.

הידיים אקטיביות, פעלתניות וטרודות בעשייה, כפי שגורס הביטוי: ''ידיים מלאות עבודה''. המבנה הייחודי שלהן מאפשר לידיים לשמש כלי לתקשורת ולהעברת מסרים. הן מדוגמות בזוגות אך גם כשתופיע יד אחת או ריבויי של ידיים - הן נתפסות על ידינו כדואליות.

יתכן שראיה מסוג זה נובעת מהיות האמן אח שיש לו תאום. כל אחד מהשניים משוקף על ידי יד אחת בקומפוזיציות השונות, כשיר לפעול אינטגראלית, אך גם להתקיים כיחידה עצמאית.

בשמות הציורים ניתן להבחין בהומור ובמחשבה המלווה את היצירה מרגע התהוותה. בתחילה נבנית תמה שהאמן רואה בעיני רוחו. עתה יבצעה על גבי הקנבס או הלביד בצבעי אקריליק הצבעוניות רפטטיבית ומייצרת עוצמה עצורה ונשלטת.

הקומפוזיציות מתכתבות עם סגנונות הציור המנייריסטי מתקופת הרנסנאס שהתאפיין בהקפדה על שלמות, הגזמה, עיוות ומלאכותיות מכוונת. כך גם לגבי הסוריאליזם שמציג מצבים בלתי הגיוניים ואובייקטים דמיוניים. (אמנים בולטים בזרם זה הינם כידוע דאלי ורנה מגריט).

הציורים מבוצעים בסגנון פיגורטיבי, נאיבי, מדויק ומוקפד ביותר. לא נעשה שימוש באנטומיה ובפרספקטיבה שמייצרת נקודת מגוז. אך אלמנטים שונים שמרכיבים את היצירה מכילים פרטי פרטים ומפיקים אפקט תלת ממדי.    

היצירות מספרות סיפורים בהיתוליות משופעת ברגש ,ובנטייה לקריקטורה, לאיור ולגרפיקה. היצירות פרונטליות ונצפים בהן רק אותם פרטים השייכים באפן ישיר לנרטיב.  

על התערוכה

 "בראשית ברא את הידיים" 70×60 (2018), אראלי דויטש 

היצירה "בראשית ברא את הידיים" 70×60 (2018) הינו הציור שמאתחל את התערוכה ומסביר כיצד בקעו הידיים הראשונות כאפרוחים מביצה. היא נמצאת עדיין בסביבת התוהו ובוהו, טרם הופרד האור מהחושך.

ביצירה "מלקטת מוזות" 57×45 פונה אראלי לתשע המוזות על מנת שתסייענה לו במלאכתו, כפי שהיה נהוג ביון העתיקה. המוזות אלות היצירה, האמנויות והמדעים היו בנותיו של ראש האלים זאוס. עד היום המונח "מוזה" משמש כמילה נרדפת ל"השראה", במיוחד בחיבור יצירות של משוררים, מוזיקאים ופילוסופים. בציור זה מדוגמת יד שמפעילה טכנולוגיית לכידת פרפרים - על מנת לצוד את המוזות מרחבי השמים הכחולים. שמותיהן צפים באוויר ומאפשרים לנו לזהותן טרם לכידתן. עתה תובלנה לבצוע תפקידן על רצועה צהבהבה ומפותלת שנפרשת מעבר רחוק ואפלולי על מנת להאיר את חשיכת עולמינו ולזהור.

היצירה "אנטנת קליטה לאור הגנוז" 65×45 הינה ניסיון נוסף לתיאור היווצרותה של ההשראה. רקדנית הרוקדת במרכזו של מבוך כחלחל ומשובלל יוצאת מהחשך ומהעמימות בהם היא נמצאת. פלמינגו במעוף שאוחז בידה מחבר את ריקודה לאור השמים הגנוז, וביחד יבצעו ריקוד שמימי.

היצירות: "בעלת אוב" 30×40, (2017) ו"חורצת גורלות בקפה" 90×40 מתייחסות לעיסוקים שמשפיעים על גורלם של מי שפונה אליהם על מנת לקבל מענה לבעיותיהם. בעלת האוב מיוצגת בפנים בלבד, וזולתה חסרת פנים. קוביות המזל מופיעות על שולחנה של הקוראת בקפה, כולאות בתוכן אנשים וגורלותיהם. ראשה המאיים של בעלת האוב כשהן נתון בין חושך לאור. הוא נתמך בשתי ידיים כהה ובהירה. הן תומכות בראש וכן אוחזות בשני נחשים. בין ראשיהם הארסיים מצויה קובית מזל הרת הגורל. יש לציין שגם השמאנים הינם מכשפים בעלי כוחות ריפוי ומאמינים בנחש כסמל לשינוי ולמטמורפיזם.

הידיים ביצירות אלה מתקשרות לעבודה המבוצעת באופן אישי על ידיהן. לצבע הכחול והדומיננטי ביצירות אלה משמעות מיסטית שנקשרת להגנה מפני עין רעה. האחת היא מכשפה שמתקשרת עם רוחות המתים כדי לנבא עתידות ולייעץ לפונים אליה. כוחה והשפעתה גדולים והפנייה אליה מקובלת עוד בימים קדומים. בתנ"ך הגיע שאול המלך אל בעלת-האוב כשהוא מחופש, ובקש ממנה להעלות עבורו את שמואל הנביא מן המתים על מנת להתייעץ. הגברת האחרת היא מגדת-עתידות מרושעת שעוסקת באמנות ניחוש עתיקה וחוזה עתידו של אדם על פי המשקע שנותר בכוס קפה ממנה שתה אותו אדם שנלכד בכשפיה.

האמן מתייחס לאהבה וליחס שבין המינים במספר יצירות.

בעבודה "אהבה בעשן" 50×35,(2013) - צוירו מאפרה שמכילה בדלי סיגריות, יד גברית ויד נשית הנשענות על שולחן בפוזיציה קפואה ואדישה של עישון בעת שיח. יד נוספת מציתה להבה ומייצרת באמצעות עשן הסיגריות הסמיך מחול סוער של אהבה.

עתה, כשנוצר קשר, הוא מוסבר ביצירה הפרונטלית: "זיווג - חוט ומחט" 47×35 (2017). מתוך החשכה מגיחות שתי ידיים. יד של כלה אוחזת במחט. יד של חתן אוחזת בחוט שמושחל בקוף המחט, וביחד יוצרים קשר חדש. החוט העודף משרטט צורה של נוסחת האין סוף ומאיר את סביבתם באור כחול של בוקר חדש.

זוג מאושר רוקד בשמחה, ובמת הריקודים אינה אלא צלחת המורמת לשחקים. הנימוק לאושרם ניתן בכותר הציור המעוין: "כשהשפית מוצלחת שמח בצלחת" 42×42 (2016). יד מטופחת של גברת שאוחזת בצלחת הינה מאין "דאוס אקס מכינה", שמוכנס לסצנה על ידי הצייר ופותר כל בעיה.

  

בציור "הפסנתרנית מולטו ויווצ'ה" 35×47 (2013) מתבצע להטוט ידיים שמאפשר לפסנתרנית המכובדת המצוידת במנגנונים רבי ידיים לנגן בעוצמה וכן להיעזר ביד נוספת המדפדפת בין דפי התווים.

לעומתה, יצירה שמבוצעת על רקע לילה שחור קרויה: "לא את קובעת" 60×52. כאן מצוירת אישה בשמלה אדומה ובנעלי עקב שטובלת בגביע יין. היא מושיטה ידיה לעבר ידיים גבריות שמגיחות מתוך מסגרות מוארות וריקות של תמונות. הידיים משרתות אותה ומגישות לה כל מה שתחשוק בו. אך בחושך זה איננה מבחינה ביד האוחזת בגביע בו היא נמצאת ולמעשה מכוונת את כל העניינים.

   

היצירות "הגולם קם על יוצרו" 4060 X ו "מריונטות" 60×40, עוסקות בכוח. הן שואלות מי מפעיל את מי. האם כוח המחשוב חזק מיד האנוש שמפעילה אותו בדומה לידיים המצויות מאחורי הקלעים שמפעילות את הידיים הפועלות על הבמה בתיאטרון הבובות.

ביצירה "עלה בידו עלים" 60×46 (2013) צמח מופלא נוצר בין שתי ידיים מעל משטח אליפטי כפול ושקוף. ענפיו הנם ידיים ירקרקות שאוחזות ושולטות בעלים. הן תשחררנה אותם לנשירה בבוא העת.

היצירות: "בחר נקודת מבט" 30X50 (2018), "צומת עבר-עתיד" 60X40, "עצר בזמן" 57×46, ו"סוחט זמן" 60×50 (2018), עוסקות ברגעי בחירה והחלטות על ציר הזמן. מהו הכיוון הנכון אליו יש לפנות כדי לא להיכנס ללימבו הכחול והחשוך? כיצד להגיע אל האור? האם להמשיך ולסובב את שעון החול יומם ולילה? או יש לשנות עמדה. האם לעצור פעילות בעייתית במדבר יוקד? האם הידיים הפעלתניות והחרוצות זקוקות לעצה? האם הן באמת יודעות הכול?

חמדנות, רדיפת ממון וכוח מזויפים מרוכזים בידיו העצומות של הנדלניסט ביצירה הצינית: "הכול שלי מהבית" 60×50 (2018). בניינים ומגדלים פורחים באוויר ועפים לזרועותיו, אך הוא רוצה עוד.

       

ביצירות: "אקדח מעשן" (התחממות גלובאלית) 60×50 2017, ובציור "הכועס את גורלו חורץ" 42×42 (2015) - אוחזת היד באקדח מעשן. יריית המהמר על עצמו בעקבות כעס על הפסדיו במשחקי קלפים, מתכתב עם האדם המזהם את כדור הארץ ולמעשה גם במקרה זה מתקיים תהליך של התאבדות. אראלי ממחיש את הפשע הנגרם לחיים על פני כדור הארץ ועוסקים בהימור על חייהם כשהם מזהמים את הסביבה וגורמים להתחממות גלובאלית.

   

אל השכלתני והמדעי מגיע אראלי ביצירתו: "חוקר מוח בוחן גנזי נסתרות " 60× 45 (2018). יד אוחזת במוח המסתורי שנצבע בכחול. עתה תבצע היד את בדיקותיה על מנת להגיע לתובנות רבות יותר על מהותו ופשר מעשיו של האדם.

    

 מערבולת קונטרסטים 50×35, 2013 אראלי דויטש 

"מערבולת קונטרסטים" 50×35, (2013) ו"שיתוף פעולה בין גזעי" 60×50 הן שתי עבודות בהן מופיעות ידיים צבעוניות כמחאה על הגזענות שאין לה תכלית ופתרון. שני פורטרטים חצויים: לבן ושחור מצטיירים בידי שתי ידיים בצבע המהופך. המלאכה נעשית ברקע של אליפסה כחולה ומסתורית שנחצית שוב ושוב. צורה  זו מתכתבת עם הלבירינת שמופעיו החלו לפני כ 3000 והינם אליפטיים או ריבועיים. ביוון המיתולוגית מי שטעו בשבילי מבוך הלבירינת המפותלים והרבים נלכדו ונטרפו.

ארבעת הידיים שאוחזות זו בזו על מצע אליפטי ירקרק שטוף שנאה, מרמזות על בעיה שפתרונה אינו מתאפשר, ולהיפך, סחרור שבלולי במרכז הציור מעיד על כניסה למבוך מבלבל ומטעה וחוסר יכולת להשתחרר.

 ימיו ספורים 60×40, אראלי דויטש 

בציור "ימיו ספורים" 60×40 (2013) יושב קשיש בודד בכיסא גלגלים בקדמת חדרו. הקירות סדוקים וצהבהבים מיושן. הוא תולש דף יומי אחרון מלוח השנה. יתר הדפים שנותקו עפים מחלון חדרו החוצה לעבר החשכה שמצפה גם לזקן. במקום בו היה תלוי לוח השנה מבצבצת גולגולת מפחידה. ידה האוחזת במזוודה מושטת לעבר הסב המופתע ומאיצה בו לצאת לדרך. מחוגי שעון האורלוגין מורים על השעה האחרונה שהגיעה. אך הזקן אוטם את אזניו ומסרב לעזוב.

ב"בית דין של מעלה" 60×45 (2013) - אוחזת יד האל באצבע ערטילאית אחת את מאזני הצדק החומים. ידי הסנגור מבצבצות מהצד הימני של המאזניים ומבקשות רחמים. מצד שמאל יד מאשימה של הסנגור. האחרת קפוצה ואינה מוותרת. כך נחרץ גורלו של בעל הידיים האזוקות אשר מתחנן על נפשו. פיסת שמים כחולה שהקיפה את האזוק מתמוססת והחושך יתפוס את מקומה. 

'המשך יבוא - To be continued' תערוכת ציור ופיסול של האמנית דבורה בוצ'מן - 3/9/2018 19:30

סרט שנוצר בשיתוף צילומים וסרטונים שצילמו המשתתפים בפתיחת התערוכה 'המשך יבוא' 
(לצפייה רצוי לפתוח למסך מלא) - תודות!

גלריית 'עדי' במרכז קהילתי שז"ר יבניאלי 30 גבעתיים
מתכבדת להזמינך לפתיחה חגיגית
בתערוכת ציור ופיסול
ביום ב' 3 בספטמבר 2018 בשעה 19:30

בתכנית אמנותית בערב הפתיחה:
קטעי מוזיקה בביצוע אביגיל רונן
קטעי זמרה: זמי פליטר

על התערוכה:

משמעותו של הביטוי "הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא" התאפיינה מחדש באמצעותו של המדיום הטלוויזיוני שמשמש כמוביל תקשורתי לצופים רבים. אמצעי קומוניקציה זה מבנה מערכת חברתית מודרנית ואותחל במחצית השנייה של המאה ה-20. הוא הפך לגורם דומיננטי במכלול אמצעי תקשורת ההמונים (Mass Media) כמספק מידע ובידור.

במרחב זה, שגבולותיו אינם ברורים, מתבצע משא ומתן על עמדות וערכים בחברה במגוון רחב של טקסטים מילוליים ואור-קוליים, ומיוחסת לו השפעה על עיצוב דעת הקהל ועל הבניית המציאות. בטלוויזיה הכוח והיוזמה נמצאים בידי הגוף המשדר וקהל הצופים שלו מצוי בעמדה פסיבית.

בחוויית תקשורת מידית זו מייצר המוען פן אסקפיסטי, ומכונן זהות פיקטיבית. זו מתחזקת באמצעות המדיה ומסריה המלאכותיים והבדויים. הללו ממירים את המציאות בעולם בייצוגים מלאכותיים שהופכים לשפת האמת של המדיה, ומשמשים כמשבשי תרבות.
על מנת לבנות ולפתח את מיקומה הייחודי, החלה הטלוויזיה בבניית ז'אנרים שהתפתחו והשתכללו בתוכן, בצורה, ובטכנולוגיה.
סוגת הדרמה הטלוויזיונית הפכה לפופולארית ביותר. זו התאפיינה ביצירת סדרות בהמשכים שבנויה ממקטעים. בסדרה הדמויות והמקומות חוזרים על עצמם שוב ושוב בכל פרק, אך כל פרק בנוי כסיפור בפני עצמו וכולל אקספוזיציה שמסכמת בקצרה את העלילה לטובת קהל חדש ולשכחנים... הסדרות מתארכות ונמתחות על פני ״עונות״, ויש שאינן מסתיימות. הקהל החל לפתח נאמנות לדמויות, ומי שרק נקלע לפרק כל שהוא, יוכל להבין בקלות את תרחיש הסדרות.

תצורה מסוג זה משפיעה על מבנה הנרטיב בהן.

ארבעת מרכיבי הנרטיב הקלאסי על פי דליה למיש הינם: דמויות, במה, עימות ופתרון. עתה הנרטיב יכיל עלילות משנה רבות ואותן דמויות ומקומות יחזרו שוב ושוב לצד הנרטיבים שמתמשכים מפרק לפרק. במבנה נרטיבי חדש זה, אין חובה להבנות את הפרקים כבעיה ופתרונה והם מתמשכים מפרק לפרק. כל פרק מתאפיין בעלילת משנה הנפתחת ונסגרת באפיזודה אחת, ובסוף כל פרק יופיע הביטוי

 "To be continued".

התערוכה "הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא" בוחנת את יחסי הגומלין בין היצירות הסדרתיות שמופקות עבור קהל אמצעי התקשורת ובין סדרות באמנות הפלסטית.

תיאורטיקנים וחוקרים ניסו לבחון את השפעת הדרמה הטלוויזיונית ומסריה על הצופה ועל תפיסת עולמו: את יצירת אשליה שהעולם יפה, ניוון התמודדות אמתית בבעיות חברתיות וכלכליות של החברה, הממד האסקפיסטי, השפעת האלימות, וטיפוח הייצוגים הסטריאוטיפים הטבועים בה.

כפועלות מטעם תאגידים והון הגלובלי, מייצרות הדרמות הסדרתיות האחדה והשטחה של הבדלי תרבות. בד בבד הן מייצרות מפגש בין-אישי, פורשות אפשרויות שונות לעיצוב עולם ייחודי, מרחיבות את היכולת להכרה עצמית ומאפשרת לקבל את שוני הזולת.

בתולדות האמנות של העולם העתיק ניתן לזהות יצירות סדרתיות באימפריה הרומית. הדיפטיכון הינו אובייקט אמנותי המורכב משני לוחות שטוחים ומחוברים באמצעות ציר. תוצרים אמנותיים אלה כשהם מגולפים או מצוירים העבירו מסר מוחשי דתי. כל חלק ביצירה השלמה היה שונה ועמד בפני עצמו. בימי הביניים הדיפטיכונים נועדו לשימוש כאיקונין - יצירת אמנות דתית המוצבת על מזבח הכנסייה. כמרים נודדים נהגו להקים באמצעותו אתר תפילה נייד אשר הוצב בתחילת התפילה וקופל בסיומה. באפן זה הונגשה והופצה הנצרות גם באוכלוסיות שלא ידעו קרוא וכתוב.

ברנסנס, במאות ה15-16 החלו להתפתח יצירות אמנות מסוג טריפטיכון. הן  הורכבו משלוש יחידות מחוברות הניתנות לקיפול למטרה דתית זו. טריפטיכונים שהוצבו בקתדרלות הצטיינו בגודלם ובהדרם ואמנים ידועים ציירו אותם. בכנסיות האורתודוקסיות ניתן למצוא פוליפטיכונים - קירות איקונין שמחברים עשרות יצירות מצוירות למכלול פולחני עשיר.

המושגים טריפטיכון ופוליפטיכון התרחבו ומשמשים גם לתיאור סדרת של יצירות אמנות שיש ביניהם קשר רעיוני או צורני. אמנים כראובן רובין ויוסף זריצקי יצרו טריפטיכונים חפים מפרשנות דתית כבר בשנים הראשונות של הישוב בארץ ישראל.

על קירות תערוכה זו מוצגות סדרות שמונות שלוש או ארבע עבודות. הן עצמאיות אולם מקיימות קשר זו עם זו והסדרות אף הן מהדהדות האחת את רעותה.

כל יחידה מדומה כאן למסך של מדיה. הסדרות שמתארות קטעי נהר, חוף, וצמחייה בגדה שמנגד. הן מצטרפות ומתחברות למעין תמונה פנורמית וממשיכות זו את זו לאורכו של קיר שלם. כשהן מוצבות ביחד – יצירות אלה מייצרות תחושת עוצמה של זרימה וקיטועה בו-זמנית. בדרך זו מיוצגים גם פרקי התקדמותו של המבט האנושי שאינו בנוי לקליטת הסצנה השלמה הנפרשת מאופק לאופק.

ציורים אלה וזולתם בסדרה זו, שאינם מוצגים בתערוכה, צוירו בעת בה לא נצפתה תנועה של בני אדם, בעלי חיים, סירות או ספינות בסצנה המצוירת. ללא סימנים מסוג זה לא ניתן לדייק ולנחש היכן הן נוצרו. היצירות צויירו והובאו מחו''ל ומוצגות לראשונה בתערוכה זו.

הנוף בתערוכה מייצג את הבמה שהינה חלק בלתי נפרד מהנרטיב הקלאסי בדרמה. פיסות נוף אבסטרקטיות בחלקן מכסות את הקיר שמנגד ומייצרות במה לאפיזודות הסדרתיות השונות שניתן לייצר על גביהן. הן מוצבות בצמידות ובאפן שהן מהדהדות זו את זו ומסבירות את הדמיון שבין הסדרות השונות כביכול בתקשורת ההמונים. 

  Dvora Bochman - Untitled 

הנפשות הפועלות - גיבורי הסדרות לסוגיהם - ניצבים בזקיפות קומה על העמודים בגלריה. אוסף מגוון זה של פורטרטים נבחר בקפדנות מתוך מחסן יצירות צבורות על מנת לייצג את קו הזמן ואת השינויים בסממני הדמויות שנוצרו לאורך השנים הארוכות בהן נוצרו וכולל בעיקר דמויות נשים.  הן משקיפות על הבמות שנוצרו על קירות הגלריה וממתינות להשתלב בעלילות השונות שקהל הצופים ירכיב. יש לזכור שהנרטיב נע בין שני מצבים. הוא מציג לפנינו מצב מאוזן התחלתי, אשר הפרתו מייצרת מצב של אי-סדר, ואת הדרך בה מתמודדות הדמויות השונות ופותרות את הבעיה.

כלי אפסון ריקים מוגבהים באמצעות שלושה או ארבעה כלונסאות צורפו לתערוכה ומיועדים לאפסון נרטיבים. הם תוצרים של סדרה המורכבת מ 30 פסלונים ונוצרה בחו''ל. פריטים ספורים שהובאו לחלל התצוגה מוצגים לראשונה בישראל. בתערוכה זו הם מייצרים Fake News שמתפרסמים בתקשורת - האינפורמציה שנתפסת לגבי המראה המיוצב של דגמי הבטון אפרפר הינה מטעה. הפסלונים עשויים מעיסת נייר ועלולים להתרסק בעת נפילה או בהפעלת כוח בלתי זהירה עליהן. הן ניצבות על מעמדים אשר שמשו כקופסאות מארז למותגי הלבשה והנעלה, ואשר בעיצובן הושקע לא פחות מהמושקע במוצרים שהוכנסו לתוכן. יש בהן יסוד פתייני והתכתבות עם קופסת פנדורה. לאחר שתפתחנה הן יושלכו לזבל, אך יש מי שאוספים אותן. פתיחת האריזה הינו נושא שמחקרים נכתבו עליו, וכאן המארזים ממוחזרים.

Dvora Bochman - Untitled

הדימויים בהזמנה הדיגיטלית לתערוכה ואי הכללתו של אחד מהם בתערוכה זו נועדו לאזכר פרסומים מטעים לסוגיהם אשר משוקעים בתקשורת ההמונים לסוגיה ובמיוחד בסדרות בהמשכים. הם מייצרים התמכרות ומתח בעזרת מידע שיתגלה כלא אמתי בהמשך שיבוא. השימוש בסילוף כשיטה טמון במבנה ובחלקי העלילה. הם כוללים: חשיפה, הסלמה, שיא, פתרון והתרגעות.

אוצרת התערוכה ומפיקה: דבורה בוצ'מן

שעות פתיחה: א'-ה':07:00-22:00

 סיום התערוכה: 12.10.2018

פלאות ואיגיון - תערוכת סוף השנה לחוגי האמנות של המרכז הקהילתי 'שדה בוקר' בגלריית 'עדי'

גלריית 'עדי' מתכבדת להזמינכם לתערוכת סוף השנה לחוגי האמנות של המרכז הקהילתי 'שדה בוקר' בגבעתיים.

בתערוכה זו מוצגות עבודות של ילדים הלומדים אמנות בשני חוגים: קבוצת ילדי הכיתות ד-ה-ו, וקבוצת ילדי הכיתות ו-ז-ח.

שתי הקבוצות עסקו השנה בדמיון, באיגיון ובחלומות.

סיפורה של אליס בארץ הפלאות שימש כבסיס ליצירות בהשראת עולמות סוריאליסטיים, הדאדא, מירו, ועוד.

התערוכה נחלקת לארבעה חלקים:

1.  פסלי readymade בהשראת "אליס בארץ הפלאות".

2.  הקולאז' והפוטומונטאז' שנוצרו כמחווה לפועלם האמנותי והפוליטי של אמני הדאדא

3.  שירים ורישומים בסגנון "הגווייה המופלאה" שצוירו בעקבות הסוריאליסטים

The wondrous corpse Surrealism

4.  ציורי נוף מופשט ופסלים שהוכנו בעקבות מירו.

שמה של התערוכה "פלאות ואיגיון" מורכב משתי מילים אשר צירופן ופריסתן על פיסות מקו הזמן האמנותי מסביר את התהליכים שעברו התלמידים בחוגי האמנות השנה.

המילה פלאות מופיעה בספר תהלים, פרק קיט, פסוק קכט: "פְּלָאוֹת עֵדְותֶיךָ, עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי". ההתייחסות לפלאי כחשוב מוסברת על ידי המלבי"ם במאה ה19: 'פלאות' הינם דברים מופלאים אשר יש בהם סודות וצפונות וצריכים 'נצירה' שהיא שמירה יתירה.

איסוף והשמירה של העצמים המופלאים בתקופת הרנסנאס מצוי באוספים של חפצים בלתי שגרתיים. הם רוכזו ונשמרו ב'חדרי-פלאות' ברחבי אירופה. מקבצים אלה היו אבותיו של המוזיאון המודרני.

למונח 'פלאות' שורה ארוכה של מילים נרדפות ואלה הן: אַבְּרָקָדָבְּרָה, אוֹב, אוֹת, הוקוס פוֹקוּס, כִּשּׁוּף, לַחַשׁ נַחַשׁ, מַגְיָה, מוֹפֵת, מעשׁה כשׁפים, מִקְסָם, נֵס, קֶסֶם. הימצאותן של ביטויים רבים אשר משיקים למונח, מגדירים אותו במישורים שונים. היקף גדול זה רומז על עוצמתו של הפלאי, ההתלבטות, וכן על הרצון לדייק את משמעותו.

איגיון הינו מונח שנוצר מהלחם של שתי מילים: אי + הגיון Nonsense    

ביצירות איגיון באמנות מתלכדים דימויים חזותיים שחיבורם נראה משמעותי ובעל מסרים מורכבים ומבלבלים. אך לאיגיון אין פרשנות "נכונה" אחת. להיפך: ז'אנר זה מובנה סתירות. יש ויצירות איגיון מתבססות על משחקי מילים מומצאים אך עליהם להישמע אמתיים באפן תחבירי.

פסל -  בעקבות 'אליס בארץ הפלאות 

ספרו של לואיס קרול "אליס בארץ הפלאות" אשר משמש כהשראה ליצירות בתערוכה מקיים מפגש בין הפלאות והאיגיון. בחידון שערך לואיס קרול הוא שאל שאלה משונה שקשה לתת לה תשובה הולמת. התשובות שניתנו היוו משפטים נכונים תחבירית אך לא היה להן קשר הגיוני לשאלתו.

..." מי את?" אמר הזחל.

לא הייתה זו פתיחה מעודדת לשיחה. אליס השיבה, די בהיסוס – "אני – אני בקושי יודעת, אדוני, ברגע זה – לכל הפחות, אני יודעת מי הייתי כשקמתי מהמיטה הבוקר, אבל אני חושבת שכנראה החליפו אותי מאז כמה פעמים."

"למה את מתכוונת בדברים האלה?" אמר הזחל בקשיחות. "הסבירי את עצמך!"

"אני לא יכולה להסביר את עצמי, לצערי, אדוני," אמרה אליס, "כי אני לא עצמי, אתה מבין."

"אני לא מבין," אמר הזחל.

"לצערי, אני לא יכולה לנסח את זה בצורה ברורה יותר," השיבה אליס בנימוס מופלג, "כי אני לא יכולה להבין את זה בעצמי מלכתחילה; ולהחליף כל-כך הרבה גדלים ביום אחד זה נורא מבלבל."

(מתוך התרגום של עטרה אופק לספר)

בשנת 1919 הצטרף האמן מרסל דושאן לאסכולת הדאדא אשר שמה נבחר באפן מקרי. אמני הז'אנר פיתחו טכניקות אמנות חדשות. קולאז'ים ותבליטים העשויים מחומרים שונים סודרו באופן אקראי על ידיהם. דרכי היצירה של אמני הדאדא נועדו לזעזע ולערער את הקהל ואת שיפוטו האמנותי והאסתטי.

קולאז' בהשראת תנועת הדאדא 

ביצירות הדאדא-ברלין נראים לראשונה יצירות Photomontage  (מצרפתית) -   פוטו/תמונה, מונטאז'/הרכבה. בטכניקה זו נעשה שילוב של גזרי תצלומים שהודבקו זה לזה. התוצר אף הוא נראה מציאותי ומשמש להעברת מסר אמנותי פוליטי בידיעה של המתבונן שאין מדובר בתצלום אמתי.

המונח Readymade הגיע מצרפתית: "Objet trouvé", אוֹבּזֶ'ה טרוּבֶה. מושג זה נטבע על ידי האמן מרסל דושאן. הוא פיסל באובייקטים ובחפצים יומיומיים כשהם מנותקים מן הקונטקסט המקורי שלהם. כך הרחיב את החשיבה המקובלת אודות מה היא אמנות.

הגווייה המופלאה הינה טכניקה שהומצאה על ידי אנדרה ברטון וחבורת אמנים סוריאליסטים. מקורה במשחק שיתופי בו ארבעה שחקנים כתבו על דף נייר קטע קצר בתורם, הדף קופל כדי להסתיר את החלק שנכתב והועבר לשחקן הבא לכתיבה נוספת. הביטוי המוזר שנוצר באקראי: 'הגווייה המופלאה תשתה את היין'  "Le cadaver exquis boira le vin nouveau"  הפך לשמו של המשחק.

 הסוריאליסטים צעדו צעד נוסף. הם הדביקו צילומים או ציירו תמונות אדם במקטעים כאשר נייר הציור קופל לאחר כל מקטע, כך שמשתתפים מאוחרים יותר לא יוכלו לראות חלקים קודמים. הפתעה נוצרה בסוף, כשנפרש כל הדף המצויר.

האמנים הסוריאליסטים: איב טאנגי, ג'ואן מירו, מקס מוריס ומאן ריי שיחקו  במשחק זה שכלל אלמנטים בלתי צפויים ליצירת דמויות המשלבות הומור אבסורדי מאוזני עלים ועד רגלי שלג. שיתופי פעולה קבוצתיים אלה עזרו לשבש את נטייתו של המוח לסדר.

עולמות דמיוניים בהשראת מירו

דרכו של הצייר והפסל חואן מירו יליד ברצלונה, בין פטריוטיות, מסורת, שירה דמיון והשילוב בין השפעת אמנות פולקלוריסטית קטלאנית, ובין השפעת הקוביזם והסוריאליזם המודרניים, הובילה אותו לסגנון אישי ומיוחד אשר נראה עדיין רענן ואהוב.

מירו הגיע לפריז של 1919 כשהציור הפך לביטוי בצבע ובצורה, וחבר לחוג שיצר את המניפסט הסוריאליסטי שדגל בכתיבה אוטומטית ובציור ללא כל מחשבה או תכנון. רעיונותיו בוצעו על פיסות קרטון או נייר שנקרעו בהיסח הדעת, ובהם שרטוטים, כיתוב ומספור.

בציוריו המוקדמים לדמויות חזות מופשטת בהשפעת הסוריאליזם ונוף ילדותו שהפכו למארג דימויים סימבוליים. הוא טען שאינו מצייר מופשט וכל צורה מבוססת על דבר אמתי. כך תמיד נראה בציוריו אלמנטים מוכרים כירח, כוכבים, דמויות גרוטסקיות, כמעט קריקטורות, חפצים כסולמות ובעלי חיים על רקע חלל ריק.

מירו יצר קולאז`ים והשתמש בעבודותיו בחומרים מגוונים מאוד שערבב ויצר בעצמו. צבע מעורב בחול וזפת, צבעי מים, ציור על נחושת, תחריטים וליטוגרפיות, גואש, עפרונות צבעוניים, דיו שמן, פסטל וגם בריבה.

הוא פיסל וצבע חפצים בהשפעת אמנות הפופ. ציוריו הקלילים הודפסו כפוסטרים עממיים והגיעו לכל בית, אך יצירתו הייתה מגוונת: מאיורים לספרים לקירות ופסלים גדולים.

- 

על מינדי וענת  מפעילות החוגים:

מינדי מרגלית היא מורה לאמנות, בוגרת Techniques des Arts et ESAT - Ecole Supérieure. היא מנחה חוגי אמנות בהם סיפורי ילדים ושיחה עליהם מהווים השראה ובסיס רעיוני לעבודה הפלסטית. 

בעת הכשרתה המקצועית ועבודתה כמעצבת תפאורה, תלבושות ואביזרים בתיאטרון, הבינה שהבמה מספקת לאנשיה חופש ליצירה בסביבה בטוחה ומוגנת. את אותו החופש ואותה האווירה היא שואפת ליצור לכל תלמיד בסטודיו, כשהיצירה מהווה מעין במה קטנה לכל יוצר.

ענת חסון בת קיבוץ עין המפרץ, אם לנער ולנערה וגרה בגבעתיים.

בהכשרתה האקדמית בוגרת החוג לספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה והחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

הכשרה בין-תחומית זו חשפה אותה לקשר הקיים בין המילה הכתובה לדימוי החזותי - קשר מרתק אשר הקסים אמנים רבים לאורך ההיסטוריה, בעיקר בתקופה המודרנית.

היא מאמינה כי קשר זה מפרה ומעשיר את תהליך היצירה האמנותי של ילדים ומבוגרים כאחד, גם בימינו.

על בסיס אמונה זו ומתוך רצון ליצור לילדי הקטנים מסגרת יצירה מעשירה ולא שגרתית, פתחה יחד עם שותפתה מינדי מרגלית את "פיסול וציור בעקבות הסיפור" - חוג אמנות לילדים הפועל כבר 12 שנה.

לפני ארבע שנים פתחה חוג דומה למבוגרים ("ברעיון, בקו ובחומר- אמנות בתיאוריה ובמעשה") וברוח זו היא מרצה לתולדות האמנות במכללה האקדמית בית ברל כבר שנים רבות.

אוצרת בגלריית עדי – דבורה בוצ'מן

סרט יו-טיוב מפתיחת בתערוכה