'הצבע הוא הקול' - תערוכה שנתית - Curator - Dvora Bochman

גלריית 'עדי', במרכז קהילתי שז''ר, יבניאלי 30 גבעתיים מתכבדת להזמינך לפתיחה החגיגית של התערוכה:

'הצבע הוא הקול'

 האמנית והמשוררת שושי סומך בקרה בפתיחת התערוכה וכתבה שיר זה:

תמונות בתערוכה / שושי סומך

תמונות משובבות לב

במשיכות מכחול עדינות

מילאו את הקירות בתערוכה,

"קול הצבע" נשמע בתרועה רמה.

הנופים מלאי החיים

הזמינו פנימה את הצופים

כישרונם של הציירים

בלט למרחקים.

העיסוק באומנות הציור

נפלא ומבורך לגמלאים המשתתפים.

INVITATION

ביום ה' 22.11.2018 בשעה 19:30

האמנית נילי קשאני המנחה את החוג לציור במועדון 'אלון' בגבעתיים יוזמת תערוכת הישגים שנתית מגוונת במסגרת חודש המוקדש לוותיקי הקהילה. תערוכה זו ממשיכה מסורת מבורכת ומייצרת שוב מפגש ושיח הדדי של יצירות התלמידים עם הקהל הרחב באמצעות קירות הגלריה.

אוצרת גלריית 'עדי' - דבורה בוצ'מן.

    .הפקת התערוכה על ידי  דליה הראל - מנהלת פעילות גמלאים-בית אלון

שם התערוכה 'הצבע הוא הקול' מחבר את העין והאוזן. שני איברים אלו בגוף האדם משויכים לחמשת החושים שנקבעו על ידי הפילוסוף היווני אריסטו (הראייה, השמיעה, המישוש, הריח והטעם). הראיה מתבצעת באמצעות העין, אולם האמנות הפלסטית מנסה להפעיל חושים נוספים באמצעות המסר המתגלה דרכה.

'קול' במובן צליל מוגדר כסוגי גלים בצפיפות שונה בצירי הזמן או המרחב. הגלים מייצרים הפרעה פיזית מחזורית מתפשטת. האדם קולט קולות בעיקר באמצעות האוזן, והם מתורגמים באמצעות המוח לחוויה חושית שמיעתית. חשיבותה של השמיעה מומחשת בשפה במילים שהצטרפו למונח 'קול' וייצרו מטבעות לשון אשר הרחיבו את משמעותו.

קולו של אדם מייצג ומייחד אותו. במקרה פרטי זה מצטרפת האמנות שהוא מייצר כשופר לקולו. שפת היצירה החזותית מאפשרת הפקת תכנים גלויים וסמויים שנמסרים באמצעותה. אובייקטים של אשליה משתקפים במצויר והאופן בו הוא נתפש דרך מסננת הרהורים, מחשבות, תחושות ותפישות מודעות ובלתי מודעות.

בתערוכה זו נתבונן במגוון החדש של היצירות. נבחין שהן תוצרים שממחישים ביטוי חווייתי, ונותנים לעוסקים במלאכת הציור כלים לבצע תמונת עולם סובייקטיבית. כך מוארות נקודות שונות בקומפוזיציות ובשילובי צבעים מנקודת מוצא ומהיבטים מגוונים כהעמקה והרחבה של החומרים המצוירים.

נילי קשאני בעת השיעור

על האמנים:

חביבה אבדי,

נולדה וגדלה בגבעתיים, עתה בגמלאות ומתגוררת ברמת-גן. היא הצטרפה לחוג הציור בתום עבודתה המגוונת: בבנק דיסקונט אגף מט''ח, כגרפיקאית ובדקורציה בשק''ם  בקניון איילון רמת-גן, בסידור חלונות ראווה ועבודה עם ילדים במועדוניות.

חביבה אוהבת ציור ואמנות מגיל צעיר. השתתפה בחוג לאמנות במרכז קהילתי בחיבת ציון רמת-גן אצל המורה שלי (שולמית חלאווי), ולמדה גרפיקה בשנות ה-80  בבני-ברק. יצירותיה של חביבה ניתנים להגדרה הן כציורי אווירה נטורליסטיים על גבול האימפרסיוניזם והן כאבסטרקטים ששואבים נראותם מהקוביזם. היצירות  מצטיינות בצבעוניות רב גונית. היא אוהבת לעסוק בנושאי נוף וטבע דומם.

 חמדה אבשרי,

נולדה בתל אביב, והתחנכה בפנימייה בבן-שמן. מתגוררת בגבעתיים זה 40 שנה.  נשואה +3 וגמלאית מבנק דיסקונט. 

מציירת זה שלוש שנים בחוג של נילי וביצירותיה ניכרת אוירה רומנטית ואהבה לנופי כפר וחורש שמבוצעים בצבעוניות חמימה ורוגעת. מציירת בצבעי שמן על קנבס ועל לבידים. השתתפה בתערוכת החוג "מכחולים" בשנת 2016  

דורית אורנאי,

נולדה בחיפה, ומתגוררת ברמת -גן.  מהנדסת תעשיה וניהול, עבדה בצבא קבע בחיל הים. תואר שני בתולדות אמנות מאוניברסיטת בן-גוריון. עתה גימלאית צה''ל.

פיסול בחומר - 10 שנים אצל האמן צ'רקוב בסגנון נטורליסטי שמייצר מערך פיסולי עלילתי בסגנון מדויק ומוקפד.

הדפס ותחריט - במוזיאון תל אביב - בסדנה שנה שלישית.

צילום - במועדון במרום נווה, רמת גן.

אהבתה לריאליזם מקבלת ביטוי בחוג בציור אצל נילי. כאן היא נמצאת בתהליך מעניין של השתחררות מהנטורליזם הקפדני. בעבודותיה נבחין בדמויות בפוזיציות שמאיירות סצנות מלאות רגש ממחוזות הילדות וממקומות אקזוטיים.  הן מבוצעות בצבעי שמן בקומפוזיציות ובצבעוניות דרמטית.

דורית אורנאי

 שולמית אליאס,

נולדה בבגדד, עיראק. בשנת 1951 עלתה ארצה כילדה בת 4. המשפחה שוכנה במעברת 'שער העלייה' במערב חיפה. משם עברו להתגורר בצריף בהרצליה ומשם, כשהייתה בת 8 הגיעו לרמת גן.

למדה בבית הספר התיכון אוהל-שם. למדה הנהלת חשבונות ועסקה במקצוע זה בבנק לאומי, באל-על ובמקומות נוספים בשל הדינאמיות בה היא מצטיינת ואהבתה למעברים בהם הצטיינו חייה.

לאחר היציאה לגמלאות בשנת 2015 החלה דרכה בעולם היצירה והאמנות. 

למדה במשך שנתיים ציור בצבעי שמן, אקריליק, אקוורל, גיר ופחם אצל רחל בנק גרסטמן במתנ"ס קריית אונו, מרכזי קהילה ופנאי ע"ש הרי סטיל.

לימודי פסיפס אצל אמנית המוזאיקה והפסיפס - בסדנה של עדנה שגב, באזור התעשייה גבעתיים.

שולמית משתתפת בחוג הציור של נילי זה שנתיים ובמסגרתו הציגה מיצירותיה בתערוכת "מכחולים". לקראת ביצוע יצירה חדשה היא מקדישה מחשבה לנושא הבא בו תעסוק. עתה מגיעה הקומפוזיציה, והציור מתחיל לבצבץ. אוהבת לבצע סצנות מגוונות בנושאים שונים בצבעי שמן, בצבעוניות רוויה ואופטימית כמי שעולם האמנות והעוסקים בו אהובים עליה.

שולמית אליאס

רחלי אנישבן,

נולדה בתל אביב אליה חוזרת לאחר השנים בהן גדלה בקיבוץ גבת. לאחר שנישאת עוברת להתגורר ברמת-גן, בה מגדלת את בנה ובתה התאומים, ועובדת כפקידת קבלה בחברת מחשבים. כאן היא מתגוררת גם עתה.

הקשר לאומנות החל בעיצוב בובות בעבודות יד מחומרים שונים. היא עברה לסריגה, ובשנת 2000 השתתפה בחוג לפיסול ולקרמיקה של עדנה מזרחי קונפינו. שם למדה במשך 7 שנים ובצעה פסלי נשים בקרמיקה, חמסות, צלחות וקישוטים. רחלי המשיכה לסטודיו של צ'רקוב בו יצרה במשך 11 שנים פסלים פיגורטיביים וציירה בעיקר פורטרטים נטורליסטיים והשתתפה בתערוכות הסטודיו.

אנישבן הפיקה סרט יו טיוב  ובו תיארה את  לידתו של ציור.

עתה רחלי יוצרת אצל נילי ונמצאת בשלב של התפתחות לעבר השתחררות מהנטורליזם בו דבקה.

אילנה דורף,

נולדה בתל אביב כבת במשפחת זילברברג. העיסוק באמנות היווה חלק חשוב ומשפיע בחיי אביה ואחיו. נישאה ועברה לגור בגבעתיים, עיר בה נולדו וגדלו הילדים. עבדה היו  ובחברת זוהר. 

החלה לצייר עוד בימי הקאנטרי קלאב הישן בגבעתיים אצל האמנית בתיה. לאחר הפסקה היא ממשיכה לצייר כגמלאית אצל נילי בצבעי אקריליק ואוהבת לבצע יצירות של טבע דומם ונופים.   

אראלה הר טוב,

נולדה וגדלה בקיבוץ גבת ומתגוררת בגבעתיים משנת 1955 ומנהלת אורח חיים המלא בנתינה. בגיל שנה נפגעה שמיעתה ובגיל ארבע חזרה לשמוע חלקית והחלה לדבר. כיון שלא גויסה לשירות צבאי התנדבה לעזור במשקים שונים. שם הכירה ונישאה לבן גבעתיים. הם התגוררו  במשך שנתיים בקיבוץ יפעת ומשם עברו לשכונת בורוכוב בגבעתיים.

כילדה הצטיינה ברישומי הפחם שבצעה. נשלחה ללמוד בתיכון מקצועי ב'בית החלוצות' והוכשרה לעסוק בהוראת תפירה סלונית. אראלה מציירת על משי משולב במגזרות נייר, רוקמת על מפות, מפסלת בבד וכן בעיסות נייר. היא  מומחית ואף מלמדת שזירת חרוזים, סריגה אמנותית, ועוד.

אל הציור הגיעה בשנת 2004 במועדון 'אלון' בגבעתיים. עבודותיה מקרינות שמחת חיים. היא יוצרת נופים, בעלי חיים ובעיקר בעלי כנף. העבודות מבוצעות על הקנבס בצבעי אקריליק באופן מדויק ונקי.

השנה, בהמלצת מורתה לאמנות נילי קשאני ובהדרכתה, הציגה האמנית תערוכת יחיד ראשונה בגלריה זו.

מאיר כהן,

נולד בדרום תל אביב לפני 82 שנים. המשפחה הגיעה מסוריה ולהורים היו 12 ילדים. כמסגר אמן עסק בהקמת תפאורות בתאטרונים ברחבי הארץ.  צייר להנאתו במשך השנים.

הצטרף לחוג לפני שנה ומצייר בצבעי אקריליק נופים מוארים, טבע וסצנות מחיי הכפר בעדינות ובקומפוזיציות מאוזנות

אסתר מיכאל,

נולדה בריזיה, פרס. בשנת 1950, כשהייתה ילדה בת 11 עלתה לישראל והמשפחה התגוררה בחולון ובשנות השישים עברו לגבעתיים. כיום מתגוררת אסתר בתל אביב.

אסתר עבדה לפרנסתה בבית חרושת לנעליים ביפו. היא למדה לצייר במסגרת חוגי בית הספר ועסקה שנים רבות בציור כתחביב. עתה מעדיפה לצייר נופים ופרחים. אסתר משתמשת בצבעי אקריליק בצבעונית רוויה. ציוריה דינמיים ומצטיינים בקומפוזיציות מאוזנות שיוצרות אווירת קסם נעימה ומלאת חיים.

יפה מילשטיין,

נולדה ומתגוררת בגבעתיים. שרתה ועבדה 20 שנה בחיל החימוש ככתבנית IBM. שם הכירה את בן זוגה איתן, הנדסאי מכונות שהיה מפקדה והם חיו ועבדו בצוותא. לזוג נולדו שתי בנות, אך יפה התאלמנה, חלתה וסבלה מאד במשך 15 שנה. לפני שנתיים הושתלה כלייה בגופה והיא חזרה לחיות.

היא החלה לצייר בחוג לציור בעת ששרתה בצבא. למדה ציור במשך 10 שנים במועדון הטכני בקריית אונו. אצל האמנית סילביה יצרה עבודות באמייל חם וקר, ציירה על צלחות וכן בחמרים רכים (בד).

עתה מציירת ציורי נוף וטבע בצבעי אקריליק על קנבס. בעבודותיה ניתן להבחין במים כמוטיב המוסיף אוירה של רוגע ושלוה

יפה מילשטיין

נעמי נבו,

לנעמי שהתאלמנה לאחר 50 שנות נישואין יש שלושה ילדים. היא מציירת זה שתיים עשרה שנים ואוהבת לצייר נופים ופרחים. 

חנה עזרא,

נולדה ביפו. למדה בבית ספר התיכון עירוני א' חשמונאים בת-ים במגמה מזרחנית ובאוניברסיטת תל אביב. נשואה +3 ומתגוררת ברמת-גן.  עבדה במרפאת מומחים ברמת גן כמזכירה רפואית ובבנק דיסקונט במחלקת סחר חוץ במשך 25 שנים. חנה לומדת ציור זה שלוש שנים בחוגים. היא מציירת בצבעי שמן. עבודותיה אינטימיות ועוסקות בלכידת האור בעת השקיעה בים או באפלוליות של קֶרֶן זָוִית של שוק הודי בה יושבת נערה צעירה שמוכרת את מרכולתה.

חנה רגב,

תושבת העיר גבעתיים. נולדה במיסלוביץ הנמצאת בשלזיה, פולין. עלתה לישראל כתינוקת בשנת 1935.
המשפחה הגיעה למושבה רעננה. חנה למדה בגמנסיה הרצליה בתל אביב, שלוש שנים בבית ספר לאחיות בבית החולים רמב'ם בחיפה. שרתה כחיילת בתל-השומר שנקרא אז תל-ליטויבסקי. עבדה בבריאות הציבור בבית הספר 'צבי שפירא' בתל אביב וב'כפיר' בכפר שלם.  היא נישאה וילדה שני ילדים. 

חנה רגב החלה לצייר לפני כעשר שנים וציירה לסירוגין במרכז שז''ר ובמועדון אלון בגבעתיים. היא מציירת דמויות ופורטרטים במשיכות מכחול בטוחות וזריזות. העבודות מצטיינות באקספרסיביות ובצבעוניות חמה. חנה מבקרת במוזיאונים בארץ ובחו'ל ואוהבת לשמוע הרצאות על האמנות ותולדותיה. 

דניאלה רייטמן,

נולדה בגבעתיים וחזרה לגור בה. למדה בבית ספר גורדון,  וכן היסטוריה של ארץ-ישראל באוניברסיטה הפתוחה. עבדה באדמיניסטרציה כחשבת בסוכנות הנסיעות 'הדסים'. יצאה לגמלאות ומציירת זה חצי שנה.

בציוריה שמבוצעים בתנופות מכחול נמרצות מבחינים בנטייה לסגנון אבסטרקטי. הצבעונית קרירה והקומפוזיציות פתוחות ומשוחררות. 

      22.11.18 עד 02.01.19

אראלי דויטש - תערוכת הציור "ידיים" Curator - Dvora Bochman

גלריית 'עדי' במרכז קהילתי שז"ר יבניאלי 30 גבעתיים מתכבדת להזמינך לפתיחה חגיגית בתערוכת הצייר: אראלי דויטש  - 'ידיים'

ביום  ב' 15 באוקטובר 2018 בשעה 19:30 

תכנית בערב הפתיחה

התכנסות, כיבוד, ברכות

נגינה: רביעיית הג'אז "אנרג'אז"

אוצרת התערוכה ומפיקה: דבורה בוצ'מן

שעות פתיחה: א'-ה':07:00-22:00

סיום התערוכה: 19.11.2018 

על האמן ועל התערוכה: "ידיים"

אראלי דויטש נולד בשנת 1940 כאח תאום של חגי. האם, הנרייטה קולמן דויטש ילידת צ'כיה סיימה לימודי אמנות בברטיסלאבה  והייתה ציירת ופסלת. האב היה קבלן לעבודות בידוד.

המשפחה התגוררה ברחוב אילת 35 ביפו. הם עברו לתל-אביב והתגוררו ברח' אליפלט 32. המשפחה נאלצה לעזוב את מעונה לחצי שנה משום שהמקום הפך לגבול ולמסוכן למחיה. אחרי המלחמה הגיעו לגבעתיים לרחוב ניצנה 4, והמקום הפך למעונם הקבוע.

התאומים למדו בבית ספר תחכמוני ובתיכון אורט סינגאלובסקי. אראלי למד במגמת חשמל, והאח חגי - אלקטרוניקה.

בשרות הצבאי היה אראלי חשמלאי טנקים. הוא המשיך בלימודי הנדסאות מכונות, פתח עם דודו  מפעל תכנון ובניית מכונות, עיבוד מתכות, עיבוד שבבי  וייצור רוטרים של טורבינות להתפלת מי-ים. המפעל נקרא: "בן יעקב - דויטש אראלי" והיה קיים כ 50 שנה ברחוב נחלת בנימין 155 ת"א. בשנת 2011 המקום נמכר ונסגר, ואראלי יצא לגמלאות.

לפני כחמש שנים החל אראלי לעסוק בתחומים מעשירי נפש כגון שירה במקהלות. בד בבד למד לצייר במסגרת חוג לציור במועדון המורים הגמלאים בגבעתיים אצל הצייר צבי לנסברגר בשנים 2012 - 2013.

תערוכת יחיד ראשונה זו של האמן מתייחסת לידיים מהיבטים ומזוויות שונות. היצירות מצטיינות באופיין הנרטיבי. הן בוחנות דילמות מגוונות מחיי היום יום וזולתן.

הידיים - מושאי היצירה של תערוכה זו הינן איברים זוגיים של הגוף. כפילות זו ניתנת לזיהוי בציורים לא מעטים של אראלי. בתערוכה זו מיוצגות הידיים כאברים עצמאיים ללא חיבור לגוף.

הידיים אקטיביות, פעלתניות וטרודות בעשייה, כפי שגורס הביטוי: ''ידיים מלאות עבודה''. המבנה הייחודי שלהן מאפשר לידיים לשמש כלי לתקשורת ולהעברת מסרים. הן מדוגמות בזוגות אך גם כשתופיע יד אחת או ריבויי של ידיים - הן נתפסות על ידינו כדואליות.

יתכן שראיה מסוג זה נובעת מהיות האמן אח שיש לו תאום. כל אחד מהשניים משוקף על ידי יד אחת בקומפוזיציות השונות, כשיר לפעול אינטגראלית, אך גם להתקיים כיחידה עצמאית.

בשמות הציורים ניתן להבחין בהומור ובמחשבה המלווה את היצירה מרגע התהוותה. בתחילה נבנית תמה שהאמן רואה בעיני רוחו. עתה יבצעה על גבי הקנבס או הלביד בצבעי אקריליק הצבעוניות רפטטיבית ומייצרת עוצמה עצורה ונשלטת.

הקומפוזיציות מתכתבות עם סגנונות הציור המנייריסטי מתקופת הרנסנאס שהתאפיין בהקפדה על שלמות, הגזמה, עיוות ומלאכותיות מכוונת. כך גם לגבי הסוריאליזם שמציג מצבים בלתי הגיוניים ואובייקטים דמיוניים. (אמנים בולטים בזרם זה הינם כידוע דאלי ורנה מגריט).

הציורים מבוצעים בסגנון פיגורטיבי, נאיבי, מדויק ומוקפד ביותר. לא נעשה שימוש באנטומיה ובפרספקטיבה שמייצרת נקודת מגוז. אך אלמנטים שונים שמרכיבים את היצירה מכילים פרטי פרטים ומפיקים אפקט תלת ממדי.    

היצירות מספרות סיפורים בהיתוליות משופעת ברגש ,ובנטייה לקריקטורה, לאיור ולגרפיקה. היצירות פרונטליות ונצפים בהן רק אותם פרטים השייכים באפן ישיר לנרטיב.  

על התערוכה

 "בראשית ברא את הידיים" 70×60 (2018), אראלי דויטש 

היצירה "בראשית ברא את הידיים" 70×60 (2018) הינו הציור שמאתחל את התערוכה ומסביר כיצד בקעו הידיים הראשונות כאפרוחים מביצה. היא נמצאת עדיין בסביבת התוהו ובוהו, טרם הופרד האור מהחושך.

ביצירה "מלקטת מוזות" 57×45 פונה אראלי לתשע המוזות על מנת שתסייענה לו במלאכתו, כפי שהיה נהוג ביון העתיקה. המוזות אלות היצירה, האמנויות והמדעים היו בנותיו של ראש האלים זאוס. עד היום המונח "מוזה" משמש כמילה נרדפת ל"השראה", במיוחד בחיבור יצירות של משוררים, מוזיקאים ופילוסופים. בציור זה מדוגמת יד שמפעילה טכנולוגיית לכידת פרפרים - על מנת לצוד את המוזות מרחבי השמים הכחולים. שמותיהן צפים באוויר ומאפשרים לנו לזהותן טרם לכידתן. עתה תובלנה לבצוע תפקידן על רצועה צהבהבה ומפותלת שנפרשת מעבר רחוק ואפלולי על מנת להאיר את חשיכת עולמינו ולזהור.

היצירה "אנטנת קליטה לאור הגנוז" 65×45 הינה ניסיון נוסף לתיאור היווצרותה של ההשראה. רקדנית הרוקדת במרכזו של מבוך כחלחל ומשובלל יוצאת מהחשך ומהעמימות בהם היא נמצאת. פלמינגו במעוף שאוחז בידה מחבר את ריקודה לאור השמים הגנוז, וביחד יבצעו ריקוד שמימי.

היצירות: "בעלת אוב" 30×40, (2017) ו"חורצת גורלות בקפה" 90×40 מתייחסות לעיסוקים שמשפיעים על גורלם של מי שפונה אליהם על מנת לקבל מענה לבעיותיהם. בעלת האוב מיוצגת בפנים בלבד, וזולתה חסרת פנים. קוביות המזל מופיעות על שולחנה של הקוראת בקפה, כולאות בתוכן אנשים וגורלותיהם. ראשה המאיים של בעלת האוב כשהן נתון בין חושך לאור. הוא נתמך בשתי ידיים כהה ובהירה. הן תומכות בראש וכן אוחזות בשני נחשים. בין ראשיהם הארסיים מצויה קובית מזל הרת הגורל. יש לציין שגם השמאנים הינם מכשפים בעלי כוחות ריפוי ומאמינים בנחש כסמל לשינוי ולמטמורפיזם.

הידיים ביצירות אלה מתקשרות לעבודה המבוצעת באופן אישי על ידיהן. לצבע הכחול והדומיננטי ביצירות אלה משמעות מיסטית שנקשרת להגנה מפני עין רעה. האחת היא מכשפה שמתקשרת עם רוחות המתים כדי לנבא עתידות ולייעץ לפונים אליה. כוחה והשפעתה גדולים והפנייה אליה מקובלת עוד בימים קדומים. בתנ"ך הגיע שאול המלך אל בעלת-האוב כשהוא מחופש, ובקש ממנה להעלות עבורו את שמואל הנביא מן המתים על מנת להתייעץ. הגברת האחרת היא מגדת-עתידות מרושעת שעוסקת באמנות ניחוש עתיקה וחוזה עתידו של אדם על פי המשקע שנותר בכוס קפה ממנה שתה אותו אדם שנלכד בכשפיה.

האמן מתייחס לאהבה וליחס שבין המינים במספר יצירות.

בעבודה "אהבה בעשן" 50×35,(2013) - צוירו מאפרה שמכילה בדלי סיגריות, יד גברית ויד נשית הנשענות על שולחן בפוזיציה קפואה ואדישה של עישון בעת שיח. יד נוספת מציתה להבה ומייצרת באמצעות עשן הסיגריות הסמיך מחול סוער של אהבה.

עתה, כשנוצר קשר, הוא מוסבר ביצירה הפרונטלית: "זיווג - חוט ומחט" 47×35 (2017). מתוך החשכה מגיחות שתי ידיים. יד של כלה אוחזת במחט. יד של חתן אוחזת בחוט שמושחל בקוף המחט, וביחד יוצרים קשר חדש. החוט העודף משרטט צורה של נוסחת האין סוף ומאיר את סביבתם באור כחול של בוקר חדש.

זוג מאושר רוקד בשמחה, ובמת הריקודים אינה אלא צלחת המורמת לשחקים. הנימוק לאושרם ניתן בכותר הציור המעוין: "כשהשפית מוצלחת שמח בצלחת" 42×42 (2016). יד מטופחת של גברת שאוחזת בצלחת הינה מאין "דאוס אקס מכינה", שמוכנס לסצנה על ידי הצייר ופותר כל בעיה.

  

בציור "הפסנתרנית מולטו ויווצ'ה" 35×47 (2013) מתבצע להטוט ידיים שמאפשר לפסנתרנית המכובדת המצוידת במנגנונים רבי ידיים לנגן בעוצמה וכן להיעזר ביד נוספת המדפדפת בין דפי התווים.

לעומתה, יצירה שמבוצעת על רקע לילה שחור קרויה: "לא את קובעת" 60×52. כאן מצוירת אישה בשמלה אדומה ובנעלי עקב שטובלת בגביע יין. היא מושיטה ידיה לעבר ידיים גבריות שמגיחות מתוך מסגרות מוארות וריקות של תמונות. הידיים משרתות אותה ומגישות לה כל מה שתחשוק בו. אך בחושך זה איננה מבחינה ביד האוחזת בגביע בו היא נמצאת ולמעשה מכוונת את כל העניינים.

   

היצירות "הגולם קם על יוצרו" 4060 X ו "מריונטות" 60×40, עוסקות בכוח. הן שואלות מי מפעיל את מי. האם כוח המחשוב חזק מיד האנוש שמפעילה אותו בדומה לידיים המצויות מאחורי הקלעים שמפעילות את הידיים הפועלות על הבמה בתיאטרון הבובות.

ביצירה "עלה בידו עלים" 60×46 (2013) צמח מופלא נוצר בין שתי ידיים מעל משטח אליפטי כפול ושקוף. ענפיו הנם ידיים ירקרקות שאוחזות ושולטות בעלים. הן תשחררנה אותם לנשירה בבוא העת.

היצירות: "בחר נקודת מבט" 30X50 (2018), "צומת עבר-עתיד" 60X40, "עצר בזמן" 57×46, ו"סוחט זמן" 60×50 (2018), עוסקות ברגעי בחירה והחלטות על ציר הזמן. מהו הכיוון הנכון אליו יש לפנות כדי לא להיכנס ללימבו הכחול והחשוך? כיצד להגיע אל האור? האם להמשיך ולסובב את שעון החול יומם ולילה? או יש לשנות עמדה. האם לעצור פעילות בעייתית במדבר יוקד? האם הידיים הפעלתניות והחרוצות זקוקות לעצה? האם הן באמת יודעות הכול?

חמדנות, רדיפת ממון וכוח מזויפים מרוכזים בידיו העצומות של הנדלניסט ביצירה הצינית: "הכול שלי מהבית" 60×50 (2018). בניינים ומגדלים פורחים באוויר ועפים לזרועותיו, אך הוא רוצה עוד.

       

ביצירות: "אקדח מעשן" (התחממות גלובאלית) 60×50 2017, ובציור "הכועס את גורלו חורץ" 42×42 (2015) - אוחזת היד באקדח מעשן. יריית המהמר על עצמו בעקבות כעס על הפסדיו במשחקי קלפים, מתכתב עם האדם המזהם את כדור הארץ ולמעשה גם במקרה זה מתקיים תהליך של התאבדות. אראלי ממחיש את הפשע הנגרם לחיים על פני כדור הארץ ועוסקים בהימור על חייהם כשהם מזהמים את הסביבה וגורמים להתחממות גלובאלית.

   

אל השכלתני והמדעי מגיע אראלי ביצירתו: "חוקר מוח בוחן גנזי נסתרות " 60× 45 (2018). יד אוחזת במוח המסתורי שנצבע בכחול. עתה תבצע היד את בדיקותיה על מנת להגיע לתובנות רבות יותר על מהותו ופשר מעשיו של האדם.

    

 מערבולת קונטרסטים 50×35, 2013 אראלי דויטש 

"מערבולת קונטרסטים" 50×35, (2013) ו"שיתוף פעולה בין גזעי" 60×50 הן שתי עבודות בהן מופיעות ידיים צבעוניות כמחאה על הגזענות שאין לה תכלית ופתרון. שני פורטרטים חצויים: לבן ושחור מצטיירים בידי שתי ידיים בצבע המהופך. המלאכה נעשית ברקע של אליפסה כחולה ומסתורית שנחצית שוב ושוב. צורה  זו מתכתבת עם הלבירינת שמופעיו החלו לפני כ 3000 והינם אליפטיים או ריבועיים. ביוון המיתולוגית מי שטעו בשבילי מבוך הלבירינת המפותלים והרבים נלכדו ונטרפו.

ארבעת הידיים שאוחזות זו בזו על מצע אליפטי ירקרק שטוף שנאה, מרמזות על בעיה שפתרונה אינו מתאפשר, ולהיפך, סחרור שבלולי במרכז הציור מעיד על כניסה למבוך מבלבל ומטעה וחוסר יכולת להשתחרר.

 ימיו ספורים 60×40, אראלי דויטש 

בציור "ימיו ספורים" 60×40 (2013) יושב קשיש בודד בכיסא גלגלים בקדמת חדרו. הקירות סדוקים וצהבהבים מיושן. הוא תולש דף יומי אחרון מלוח השנה. יתר הדפים שנותקו עפים מחלון חדרו החוצה לעבר החשכה שמצפה גם לזקן. במקום בו היה תלוי לוח השנה מבצבצת גולגולת מפחידה. ידה האוחזת במזוודה מושטת לעבר הסב המופתע ומאיצה בו לצאת לדרך. מחוגי שעון האורלוגין מורים על השעה האחרונה שהגיעה. אך הזקן אוטם את אזניו ומסרב לעזוב.

ב"בית דין של מעלה" 60×45 (2013) - אוחזת יד האל באצבע ערטילאית אחת את מאזני הצדק החומים. ידי הסנגור מבצבצות מהצד הימני של המאזניים ומבקשות רחמים. מצד שמאל יד מאשימה של הסנגור. האחרת קפוצה ואינה מוותרת. כך נחרץ גורלו של בעל הידיים האזוקות אשר מתחנן על נפשו. פיסת שמים כחולה שהקיפה את האזוק מתמוססת והחושך יתפוס את מקומה. 

'המשך יבוא - To be continued' תערוכת ציור ופיסול של האמנית דבורה בוצ'מן - 3/9/2018 19:30

סרט שנוצר בשיתוף צילומים וסרטונים שצילמו המשתתפים בפתיחת התערוכה 'המשך יבוא' 
(לצפייה רצוי לפתוח למסך מלא) - תודות!

גלריית 'עדי' במרכז קהילתי שז"ר יבניאלי 30 גבעתיים
מתכבדת להזמינך לפתיחה חגיגית
בתערוכת ציור ופיסול
ביום ב' 3 בספטמבר 2018 בשעה 19:30

בתכנית אמנותית בערב הפתיחה:
קטעי מוזיקה בביצוע אביגיל רונן
קטעי זמרה: זמי פליטר

על התערוכה:

משמעותו של הביטוי "הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא" התאפיינה מחדש באמצעותו של המדיום הטלוויזיוני שמשמש כמוביל תקשורתי לצופים רבים. אמצעי קומוניקציה זה מבנה מערכת חברתית מודרנית ואותחל במחצית השנייה של המאה ה-20. הוא הפך לגורם דומיננטי במכלול אמצעי תקשורת ההמונים (Mass Media) כמספק מידע ובידור.

במרחב זה, שגבולותיו אינם ברורים, מתבצע משא ומתן על עמדות וערכים בחברה במגוון רחב של טקסטים מילוליים ואור-קוליים, ומיוחסת לו השפעה על עיצוב דעת הקהל ועל הבניית המציאות. בטלוויזיה הכוח והיוזמה נמצאים בידי הגוף המשדר וקהל הצופים שלו מצוי בעמדה פסיבית.

בחוויית תקשורת מידית זו מייצר המוען פן אסקפיסטי, ומכונן זהות פיקטיבית. זו מתחזקת באמצעות המדיה ומסריה המלאכותיים והבדויים. הללו ממירים את המציאות בעולם בייצוגים מלאכותיים שהופכים לשפת האמת של המדיה, ומשמשים כמשבשי תרבות.
על מנת לבנות ולפתח את מיקומה הייחודי, החלה הטלוויזיה בבניית ז'אנרים שהתפתחו והשתכללו בתוכן, בצורה, ובטכנולוגיה.
סוגת הדרמה הטלוויזיונית הפכה לפופולארית ביותר. זו התאפיינה ביצירת סדרות בהמשכים שבנויה ממקטעים. בסדרה הדמויות והמקומות חוזרים על עצמם שוב ושוב בכל פרק, אך כל פרק בנוי כסיפור בפני עצמו וכולל אקספוזיציה שמסכמת בקצרה את העלילה לטובת קהל חדש ולשכחנים... הסדרות מתארכות ונמתחות על פני ״עונות״, ויש שאינן מסתיימות. הקהל החל לפתח נאמנות לדמויות, ומי שרק נקלע לפרק כל שהוא, יוכל להבין בקלות את תרחיש הסדרות.

תצורה מסוג זה משפיעה על מבנה הנרטיב בהן.

ארבעת מרכיבי הנרטיב הקלאסי על פי דליה למיש הינם: דמויות, במה, עימות ופתרון. עתה הנרטיב יכיל עלילות משנה רבות ואותן דמויות ומקומות יחזרו שוב ושוב לצד הנרטיבים שמתמשכים מפרק לפרק. במבנה נרטיבי חדש זה, אין חובה להבנות את הפרקים כבעיה ופתרונה והם מתמשכים מפרק לפרק. כל פרק מתאפיין בעלילת משנה הנפתחת ונסגרת באפיזודה אחת, ובסוף כל פרק יופיע הביטוי

 "To be continued".

התערוכה "הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא" בוחנת את יחסי הגומלין בין היצירות הסדרתיות שמופקות עבור קהל אמצעי התקשורת ובין סדרות באמנות הפלסטית.

תיאורטיקנים וחוקרים ניסו לבחון את השפעת הדרמה הטלוויזיונית ומסריה על הצופה ועל תפיסת עולמו: את יצירת אשליה שהעולם יפה, ניוון התמודדות אמתית בבעיות חברתיות וכלכליות של החברה, הממד האסקפיסטי, השפעת האלימות, וטיפוח הייצוגים הסטריאוטיפים הטבועים בה.

כפועלות מטעם תאגידים והון הגלובלי, מייצרות הדרמות הסדרתיות האחדה והשטחה של הבדלי תרבות. בד בבד הן מייצרות מפגש בין-אישי, פורשות אפשרויות שונות לעיצוב עולם ייחודי, מרחיבות את היכולת להכרה עצמית ומאפשרת לקבל את שוני הזולת.

בתולדות האמנות של העולם העתיק ניתן לזהות יצירות סדרתיות באימפריה הרומית. הדיפטיכון הינו אובייקט אמנותי המורכב משני לוחות שטוחים ומחוברים באמצעות ציר. תוצרים אמנותיים אלה כשהם מגולפים או מצוירים העבירו מסר מוחשי דתי. כל חלק ביצירה השלמה היה שונה ועמד בפני עצמו. בימי הביניים הדיפטיכונים נועדו לשימוש כאיקונין - יצירת אמנות דתית המוצבת על מזבח הכנסייה. כמרים נודדים נהגו להקים באמצעותו אתר תפילה נייד אשר הוצב בתחילת התפילה וקופל בסיומה. באפן זה הונגשה והופצה הנצרות גם באוכלוסיות שלא ידעו קרוא וכתוב.

ברנסנס, במאות ה15-16 החלו להתפתח יצירות אמנות מסוג טריפטיכון. הן  הורכבו משלוש יחידות מחוברות הניתנות לקיפול למטרה דתית זו. טריפטיכונים שהוצבו בקתדרלות הצטיינו בגודלם ובהדרם ואמנים ידועים ציירו אותם. בכנסיות האורתודוקסיות ניתן למצוא פוליפטיכונים - קירות איקונין שמחברים עשרות יצירות מצוירות למכלול פולחני עשיר.

המושגים טריפטיכון ופוליפטיכון התרחבו ומשמשים גם לתיאור סדרת של יצירות אמנות שיש ביניהם קשר רעיוני או צורני. אמנים כראובן רובין ויוסף זריצקי יצרו טריפטיכונים חפים מפרשנות דתית כבר בשנים הראשונות של הישוב בארץ ישראל.

על קירות תערוכה זו מוצגות סדרות שמונות שלוש או ארבע עבודות. הן עצמאיות אולם מקיימות קשר זו עם זו והסדרות אף הן מהדהדות האחת את רעותה.

כל יחידה מדומה כאן למסך של מדיה. הסדרות שמתארות קטעי נהר, חוף, וצמחייה בגדה שמנגד. הן מצטרפות ומתחברות למעין תמונה פנורמית וממשיכות זו את זו לאורכו של קיר שלם. כשהן מוצבות ביחד – יצירות אלה מייצרות תחושת עוצמה של זרימה וקיטועה בו-זמנית. בדרך זו מיוצגים גם פרקי התקדמותו של המבט האנושי שאינו בנוי לקליטת הסצנה השלמה הנפרשת מאופק לאופק.

ציורים אלה וזולתם בסדרה זו, שאינם מוצגים בתערוכה, צוירו בעת בה לא נצפתה תנועה של בני אדם, בעלי חיים, סירות או ספינות בסצנה המצוירת. ללא סימנים מסוג זה לא ניתן לדייק ולנחש היכן הן נוצרו. היצירות צויירו והובאו מחו''ל ומוצגות לראשונה בתערוכה זו.

הנוף בתערוכה מייצג את הבמה שהינה חלק בלתי נפרד מהנרטיב הקלאסי בדרמה. פיסות נוף אבסטרקטיות בחלקן מכסות את הקיר שמנגד ומייצרות במה לאפיזודות הסדרתיות השונות שניתן לייצר על גביהן. הן מוצבות בצמידות ובאפן שהן מהדהדות זו את זו ומסבירות את הדמיון שבין הסדרות השונות כביכול בתקשורת ההמונים. 

  Dvora Bochman - Untitled 

הנפשות הפועלות - גיבורי הסדרות לסוגיהם - ניצבים בזקיפות קומה על העמודים בגלריה. אוסף מגוון זה של פורטרטים נבחר בקפדנות מתוך מחסן יצירות צבורות על מנת לייצג את קו הזמן ואת השינויים בסממני הדמויות שנוצרו לאורך השנים הארוכות בהן נוצרו וכולל בעיקר דמויות נשים.  הן משקיפות על הבמות שנוצרו על קירות הגלריה וממתינות להשתלב בעלילות השונות שקהל הצופים ירכיב. יש לזכור שהנרטיב נע בין שני מצבים. הוא מציג לפנינו מצב מאוזן התחלתי, אשר הפרתו מייצרת מצב של אי-סדר, ואת הדרך בה מתמודדות הדמויות השונות ופותרות את הבעיה.

כלי אפסון ריקים מוגבהים באמצעות שלושה או ארבעה כלונסאות צורפו לתערוכה ומיועדים לאפסון נרטיבים. הם תוצרים של סדרה המורכבת מ 30 פסלונים ונוצרה בחו''ל. פריטים ספורים שהובאו לחלל התצוגה מוצגים לראשונה בישראל. בתערוכה זו הם מייצרים Fake News שמתפרסמים בתקשורת - האינפורמציה שנתפסת לגבי המראה המיוצב של דגמי הבטון אפרפר הינה מטעה. הפסלונים עשויים מעיסת נייר ועלולים להתרסק בעת נפילה או בהפעלת כוח בלתי זהירה עליהן. הן ניצבות על מעמדים אשר שמשו כקופסאות מארז למותגי הלבשה והנעלה, ואשר בעיצובן הושקע לא פחות מהמושקע במוצרים שהוכנסו לתוכן. יש בהן יסוד פתייני והתכתבות עם קופסת פנדורה. לאחר שתפתחנה הן יושלכו לזבל, אך יש מי שאוספים אותן. פתיחת האריזה הינו נושא שמחקרים נכתבו עליו, וכאן המארזים ממוחזרים.

Dvora Bochman - Untitled

הדימויים בהזמנה הדיגיטלית לתערוכה ואי הכללתו של אחד מהם בתערוכה זו נועדו לאזכר פרסומים מטעים לסוגיהם אשר משוקעים בתקשורת ההמונים לסוגיה ובמיוחד בסדרות בהמשכים. הם מייצרים התמכרות ומתח בעזרת מידע שיתגלה כלא אמתי בהמשך שיבוא. השימוש בסילוף כשיטה טמון במבנה ובחלקי העלילה. הם כוללים: חשיפה, הסלמה, שיא, פתרון והתרגעות.

אוצרת התערוכה ומפיקה: דבורה בוצ'מן

שעות פתיחה: א'-ה':07:00-22:00

 סיום התערוכה: 12.10.2018