פתיחה חגיגית ביום ד' 13.04.2016 בשעה 19:00.
אוצרת
התערוכה: דבורה בוצ'מן
בתערוכה זו מוצגים ציורים שהועתקו באופן מדויק מצילומי ציוריהם של אמנים אחרים, מתוך קורפוס הכולל 120 עבודות. הם צוירו בקפדנות בידי כהן בהגיעו לגיל 70 במשך 20 שנה במשך שעות רבות, וחתומים בשם: "סבא".
פיקאסו אמר שהוא "יחתום על זיוף טוב מאוד". האם היה חותם על עבודות אלה?
אך האם ניתן לכנות עבודות אלו בשם 'זיוף'?
ז'אן בודריאר גרס כי כאשר אובייקט דומה בדיוק לאחר, הוא אינו כמוהו בדיוק, הוא רק קצת יותר כמוהו.
מכלול יצירותיו המועתקות של כהן נעשו שלא למטרת רווח. ציוריו קטנים ושונים במידותיהם מיצירות המקור, והוא חתם על הציורים בשם: "סבא", ללא יומרה להתחזות ליוצר המקורי.
יעקב (יאניו) כהן נולד בשנת 1916 בסטרוז'ניץ בחבל בוקובינה, למשפחה יהודית דתית, מבוססת ואוהבת. הוא הצטיין בלימודיו אך הזמנים השתנו לרעה. לכן החליט ללמוד את מקצוע הדפוס. צעד זה היווה נקודת מפנה וקבע את מהלך חייו. למעשה פתח את אופקיו לקדמה ולעמידה בהרפתקאות וקשיים הכרוכים בסכנת חיים, ולמעשים שהצילו אותו ואת משפחתו מגורל מר.
בספרו: "חיי" מוצפות אפיזודות רבות ממהלך חייו המרתקים שהחלו לפני מאה שנה. הן משמרות ומתעדות סיפור אישי ובד בבד מספרות את סיפוריהם של רבים.
בהרפתקאותיו שזורים מקומות כגון: צ'רנוביץ', בוקובינה, בוקרשט, והתרחשויות כמו : הצטרפות למפלגה הקומוניסטית, נישואין, ניתוק מהמשפחה הצעירה, גיוס לצבא האדום, כלא סובייטי ומסעות אין-סופיים מרומניה שבמערב דרך סיביר ועד ים-יפן במזרח. חזרה ללילי אשתו, חבירה לעולם הדפוס, ועוד.
הדפסתה של הגדה לפסח בשפה העברית, עבור "הרבי מסקולען", היוותה נקודת מפנה שהכשירה את עליית המשפחה הגרעינית ארצה.
זו הייתה התנייתו שנתקבלה - להדפסת 72 אלף סרטיפיקטים ללא תמורה, עבור עולים בלתי ליגאליים לישראל.
הקמתו של בית הדפוס בישראל נבעה כתוצאה מהחלטתו להמיר מקרר חשמלי אשר נתקבל כמתנה מבת דודו מארה"ב - במסדרת דפוס. המסדרה הועברה לחדר שנשכר בבית דפוס בבניין ישן, ברחוב המסגר פינת יצחק שדה. רכישת מכונת דפוס ישנה שפעלה בטכנולוגיה שהכיר מרומניה, הפכה למקור כספי שמימן פתיחת בית דפוס עצמאי בשנת 1950.
השם "דפוס עליה" נבחר לבית העסק בשל היותו עולה חדש. בית הדפוס על גלגוליו הרבים נדד ברחבי תל אביב לרחוב אלנבי, מונטיפיורי, אחד-העם, שדרות-רוטשילד, ולרחוב אילת. הוא שוכלל, גדל ויצאו לו מוניטין. במקום הודפסו מוצרים מגוונים, מפנקסי צ'קים, עיתונים יומיים ועד ספרים ומארזי תכנה.
"במשך שנות עבודתי השקעתי כל כך הרבה שעות עבודה...הקמתי אימפריה קטנה...כנגד כל הסיכויים"
בספר: "חיי" משולבים צילומים תקופתיים שלו ושל בני משפחתו. שניים או שלושה דימויים שגודלם אינו עולה על גדלו של בול דואר, מעטרים את צדי דפי הטקסט. הדימויים הינם ייצוגים של ציורים ידועים, אשר הועתקו בידי כהן באופן מוקפד.
הציורים לוקטו מתצלומים מספרי אמנות, מגזרי עיתונים, כריכות ספרים, וכו'... כהן בחר ביצירות המצטיינות בויזואליה גרפית, ובצורות תחומות, בבצוע צבעוני או בשחור-לבן.
נקודת מבטו האישית של כהן מעניקה אוטנטיות לסיפורו האישי עומדת בבסיס תיעוד מגוון ציורים זה, שבו נרקם דיאלוג בינו לבין היצירות שנבחרו על פי טעמו, והלימתם את אמונותיו ואת קורות חייו.
הנושאים המיוצגים בציורים שבחר להעתיק הינם מגוונים:
קירבה, אהבה פיזית ומטפיזית, הבית והביתי, שפת הים, חמימות חיי היום יום, אנשים במצבים שונים, מוסיקה מוסיקאים וריקוד. עצב, מלנכוליה, עיירה יהודית, נביחת כלב מול הירח, לילה ומראותיו, סוף העולם, נידונים ונופים ישראליים.
ציורים של הדפסים העוסקים בעולם הטבע והחי של יפן, דמויות מסוגננות וביטויין באמנות היפנית. בעל חיים, צמחים וגם ילידים אפריקאים מבוצעים במכחוליו בקצביות ובצבעוניות עזה.
העתקים אלה הפכו למעין עולם מקביל, ושיכפלו משמעות עוצמתית הנטועה מעבר להוויה היום יומית.
בכל ציור טבועה אמירה שאותה ניסה להנחיל לקרובים אליו. מבעים אלו רוכזו באופן טקטי כמהלכים על גבי לוח השחמט - המשחק שאהב.
בין האמנים המיוצגים בהעתקותיו קסמו לו ציורי האמן Pablo Picasso שבוצעו בין השנים 1915- 1955. הם בוצעו בסגנון הקוביזם בו נערכה אנליזה צורנית על אובייקטים, והם יוצגו בציורים כצורות גיאומטריות. כהן בחר בנושאים כגון: הסטודיו והמודלים שצוירו בו. הוא חש קרבה לפיקאסו הזדהה אתו בציירו דמויות כליצן, או את דורה מאר - אהובתו היהודייה, וכן את הפצצת העיירה הבאסקית "גרניקה", וזוועות מלחמת האזרחים בספרד.
היצירה (collage 1913) Guitar של פיקאסו נבחרה להנצחת מפעל חיו של כהן באפן "חתרני". בגזרי נייר העיתון של הקולאז' המקורי הושתל טקסט קצר: "שלום, הרשו נא לי להציג לפניכם את דפוס עליה (1982)..." ובו מתואר בית הדפוס ותולדותיו. פיסת נייר נוספת נגזרה מעיתון הבורסה שיצא מתחת מכבש הדפוס "עליה" ואלמנט שלישי הינו הלוגו של בית הדפוס המשמש כפתח התהודה העגול של הגיטרה.
ההתפתחות הטכנולוגיה המואצת בכלל, וטכנולוגית השעתוק בפרט, במאה ה-20 ובמאה ה-21 וכן התמורות שחלו במעמדם של הייצוגים החזותיים, חוללו שינוי עמוק ויסודי באופני הבניית המציאות של החברה האנושית.
ג'יימסון סבור כי לאחר שהטבע סולק סופית במודרניזם, הפוסטמודרניזם הינו ההיעדר. הסגנון האישי נעלם, ואת מקומו תפסו העתקים חסרי מקור.
אך עוד בשנת 1931 טען ולטר בנימין כי עם ההתקדמות הטכנולוגית, קלילות שעתוק הדימוי המציאותי וההתעסקות המתמדת בפיתוח ההמצאה - יעדיפו את הרפרודוקציה של יצירת אמנות על פני היצירה האותנטית.
על רקע זה ניתן לדון באופרציית הציור של כהן שנמשכה ברציפות שנים כה רבות במספר מישורים:
קרוב לוודאי כי "הדפוס", התחום המקצועי בו התמחה כהן, איתחל את רעיון הציור, שלא הוגשם הלכה למעשה בעת שהיה ילד. טכניקת שכפול מדויקת זו מאפשרת ייצור חוזר של טקסטים ודימויים הזהים זה לזה, כמעט ללא הגבלה.
כהן נעזר בצילומים לצורך ביצוע הציורים אותם נהג להעתיק. הצילום כמו הדפוס מהווה אמצעי טכנולוגי לשכפול. על מנת לדייק ככל האפשר בהעתקה, חילק כל צילום של ציור בו עשה שימוש - למשבצות אחידות, לקבלת "גריד" עדין ואז שועתק הציור באופן יחסי לגודלה המקורי של היצירה. הפרטים בכל משבצת הועתקו אל הקנבס שחולק אף הוא למספר משבצות זהה - עד להשלמת היצירה.
בעשייה זו התקיים "תיקון" הסוגר מעגל. כהן ביצע ציורים יחידאיים, באמצעים בהם מייצרים יצירות חד פעמיות: מכחולים, וצבעי אקריליק על קנבס או לביד, בדרך בה בוצעה יצירת המקור, שהייתה ציור שנוצר באופן חד פעמי.
"אוסף סבא" מאמץ את המשמעות המסורתית של המוזיאון, לפני השינויים ו"משבר הזהות" של מוסד זה, אשר העמיד בספק את תפקידו כמשמר תרבות!
המוזיאון נתפס בתקופה היוונית הקדומה כאוסף אובייקטים להמחשת התרבות ולשימורה. הוא הקנה דעת, השרה חדווה, והביא יופי.
בספרו "חברת הראווה" גרס גִי דֶבּוֹר כי החברה מתווכת באמצעות אוסף של מופעים וייצוגים, וכי המציאות אינה נחווית עוד במישרין, ואכן רפליקות מוקטנות ומדויקות של פלאי העולם לסוגיו הוכנו והוצגו במוזיאונים במאה ה19. אלה התרחבו והתפלגו למוזיאונים למדעי-הטבע, לאומנויות, לארכיאולוגיה, לאנתולוגיה, לתעשייה ולאמנות.
מאז ימי אפלטון, התיאוריה והפרקטיקה של האמנות החזותית התבססו כמעט באופן בלעדי על יחס בין האמיתי והעותק שלו. כך למונח הלטיני סימולקרה יש אזכורים בדיאלוגים של אפלטון היווני כפנטזמה, או כמראית-עין.
לאמנים היו סיבות שונות להעתיק יצירות של זולתם. רעיון העתקת עבודות אמנות החל לפני יותר מאלפיים שנה. פסלים רומיים יצרו עותקים של פסלים יווניים עבור לקוחותיהם. האמנים המסורתיים ביפן העתיקו ציורים של אמנים מפורסמים מהם מהאמנות הסינית והיפנית, עד שהגיעו לשלמות ביצירה.
ברנסאנס למדו השוליות ציור, כשהעתיקו מיצירותיו של המאסטר את סגנונו. בתקופה זו הותנה ערך יצירת אמנות בזהות האמנים המבצעים, שחתמו את שמם על יצירותיהם. היו מי שעשו זאת כי רצו לתעתע בעולם האמנות הסנובי, ואחרים שהעתיקו על מנת לצבור רווח. זו הסיבה שהתפתחו טכניקות רבות לבדיקת אמיתות יצירות המקור.
השיטות להעתקה היו רבות ושונות. בשנת 1490 סבר לאונרדו דה וינצ'י כי הקָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה שהפכה ויזואליה תלת ממדית לדו ממדית, תוסב ותשמש ככלי לעזר לאמנים.
במאה ה-17 השתמשו הפלמים בטכנולוגיה זו ככלי עזר לרישום ובקביעת קומפוזיציות. מתקן חלוקה לגריד שימש להפיכתה של קומפוזיציה תלת ממדית שנבחרה, לציור דו ממדי מדויק. פמוט שימש להארת קווי מתאר של האובייקט והעתקתם המדויקת.
בשיח הפוסטמודרני באמנות, עוסקת הסימולאקרה (הדמי), במקור ובייצוגיו, בלגיטימיות ובהכרה בעותקים, העתקים, רפרודוקציות ובחיקויים כעבודות המקיימות תנאים מובחנים.
הסימולאקרה חותרת תחת ההבחנה של מודל מקור והעתקתו, משום האיום על עצם הרעיון של ייצוג עצמו. היא הודחקה בהיסטוריה לייצוג. תמונה כוזבת כבר חגגה כאישורה של האמת במופעים טכנולוגים שונים הנתפסים אמת.
כיצד ייתפס "אוסף סבא" ?
במרכז
קליטה, רחוב השרון 13, רעננה.
במעמד ראש עיריית רעננה מר זאב ביילסקי.
במעמד ראש עיריית רעננה מר זאב ביילסקי.
בתערוכה זו מוצגים ציורים שהועתקו באופן מדויק מצילומי ציוריהם של אמנים אחרים, מתוך קורפוס הכולל 120 עבודות. הם צוירו בקפדנות בידי כהן בהגיעו לגיל 70 במשך 20 שנה במשך שעות רבות, וחתומים בשם: "סבא".
פיקאסו אמר שהוא "יחתום על זיוף טוב מאוד". האם היה חותם על עבודות אלה?
אך האם ניתן לכנות עבודות אלו בשם 'זיוף'?
ז'אן בודריאר גרס כי כאשר אובייקט דומה בדיוק לאחר, הוא אינו כמוהו בדיוק, הוא רק קצת יותר כמוהו.
מכלול יצירותיו המועתקות של כהן נעשו שלא למטרת רווח. ציוריו קטנים ושונים במידותיהם מיצירות המקור, והוא חתם על הציורים בשם: "סבא", ללא יומרה להתחזות ליוצר המקורי.
יעקב (יאניו) כהן נולד בשנת 1916 בסטרוז'ניץ בחבל בוקובינה, למשפחה יהודית דתית, מבוססת ואוהבת. הוא הצטיין בלימודיו אך הזמנים השתנו לרעה. לכן החליט ללמוד את מקצוע הדפוס. צעד זה היווה נקודת מפנה וקבע את מהלך חייו. למעשה פתח את אופקיו לקדמה ולעמידה בהרפתקאות וקשיים הכרוכים בסכנת חיים, ולמעשים שהצילו אותו ואת משפחתו מגורל מר.
בספרו: "חיי" מוצפות אפיזודות רבות ממהלך חייו המרתקים שהחלו לפני מאה שנה. הן משמרות ומתעדות סיפור אישי ובד בבד מספרות את סיפוריהם של רבים.
בהרפתקאותיו שזורים מקומות כגון: צ'רנוביץ', בוקובינה, בוקרשט, והתרחשויות כמו : הצטרפות למפלגה הקומוניסטית, נישואין, ניתוק מהמשפחה הצעירה, גיוס לצבא האדום, כלא סובייטי ומסעות אין-סופיים מרומניה שבמערב דרך סיביר ועד ים-יפן במזרח. חזרה ללילי אשתו, חבירה לעולם הדפוס, ועוד.
הדפסתה של הגדה לפסח בשפה העברית, עבור "הרבי מסקולען", היוותה נקודת מפנה שהכשירה את עליית המשפחה הגרעינית ארצה.
זו הייתה התנייתו שנתקבלה - להדפסת 72 אלף סרטיפיקטים ללא תמורה, עבור עולים בלתי ליגאליים לישראל.
הקמתו של בית הדפוס בישראל נבעה כתוצאה מהחלטתו להמיר מקרר חשמלי אשר נתקבל כמתנה מבת דודו מארה"ב - במסדרת דפוס. המסדרה הועברה לחדר שנשכר בבית דפוס בבניין ישן, ברחוב המסגר פינת יצחק שדה. רכישת מכונת דפוס ישנה שפעלה בטכנולוגיה שהכיר מרומניה, הפכה למקור כספי שמימן פתיחת בית דפוס עצמאי בשנת 1950.
השם "דפוס עליה" נבחר לבית העסק בשל היותו עולה חדש. בית הדפוס על גלגוליו הרבים נדד ברחבי תל אביב לרחוב אלנבי, מונטיפיורי, אחד-העם, שדרות-רוטשילד, ולרחוב אילת. הוא שוכלל, גדל ויצאו לו מוניטין. במקום הודפסו מוצרים מגוונים, מפנקסי צ'קים, עיתונים יומיים ועד ספרים ומארזי תכנה.
"במשך שנות עבודתי השקעתי כל כך הרבה שעות עבודה...הקמתי אימפריה קטנה...כנגד כל הסיכויים"
בספר: "חיי" משולבים צילומים תקופתיים שלו ושל בני משפחתו. שניים או שלושה דימויים שגודלם אינו עולה על גדלו של בול דואר, מעטרים את צדי דפי הטקסט. הדימויים הינם ייצוגים של ציורים ידועים, אשר הועתקו בידי כהן באופן מוקפד.
הציורים לוקטו מתצלומים מספרי אמנות, מגזרי עיתונים, כריכות ספרים, וכו'... כהן בחר ביצירות המצטיינות בויזואליה גרפית, ובצורות תחומות, בבצוע צבעוני או בשחור-לבן.
נקודת מבטו האישית של כהן מעניקה אוטנטיות לסיפורו האישי עומדת בבסיס תיעוד מגוון ציורים זה, שבו נרקם דיאלוג בינו לבין היצירות שנבחרו על פי טעמו, והלימתם את אמונותיו ואת קורות חייו.
הנושאים המיוצגים בציורים שבחר להעתיק הינם מגוונים:
קירבה, אהבה פיזית ומטפיזית, הבית והביתי, שפת הים, חמימות חיי היום יום, אנשים במצבים שונים, מוסיקה מוסיקאים וריקוד. עצב, מלנכוליה, עיירה יהודית, נביחת כלב מול הירח, לילה ומראותיו, סוף העולם, נידונים ונופים ישראליים.
ציורים של הדפסים העוסקים בעולם הטבע והחי של יפן, דמויות מסוגננות וביטויין באמנות היפנית. בעל חיים, צמחים וגם ילידים אפריקאים מבוצעים במכחוליו בקצביות ובצבעוניות עזה.
העתקים אלה הפכו למעין עולם מקביל, ושיכפלו משמעות עוצמתית הנטועה מעבר להוויה היום יומית.
בכל ציור טבועה אמירה שאותה ניסה להנחיל לקרובים אליו. מבעים אלו רוכזו באופן טקטי כמהלכים על גבי לוח השחמט - המשחק שאהב.
בין האמנים המיוצגים בהעתקותיו קסמו לו ציורי האמן Pablo Picasso שבוצעו בין השנים 1915- 1955. הם בוצעו בסגנון הקוביזם בו נערכה אנליזה צורנית על אובייקטים, והם יוצגו בציורים כצורות גיאומטריות. כהן בחר בנושאים כגון: הסטודיו והמודלים שצוירו בו. הוא חש קרבה לפיקאסו הזדהה אתו בציירו דמויות כליצן, או את דורה מאר - אהובתו היהודייה, וכן את הפצצת העיירה הבאסקית "גרניקה", וזוועות מלחמת האזרחים בספרד.
 |
| פיקאסו - מקור |
 |
| אוסף סבא |
האמן איטלקי אמריקאי Giancarlo Impiglia יליד 1940, וציוריו מתקופת הניאו ארט דקו היוו מוקד הערצה נוסף. היצירות לכדו בתוכן באמצעות דגמים הנדסיים מתוכננים בקפידה את הקצב של חיי העיר, ואת האנונימיות שבהם. הדמויות בציורים מסוגננות, אך חסרות זהות מוגדרת. הגברים אלגנטיים, והנשים בלבוש פרובוקטיבי מצויים בקבלות פנים חגיגיות. הם מבוצעים בגוונים עזים ומסנוורים, באלכסונים ובצורות מסובכות ושלובות זו בזו.
אמנים אחרים שעבודותיהם הועתקו הינם:
Pablo
Picasso. Joan Miro. Marc Chagall. Francoise Gilot. Paul Klee. Michael Roberts.
Giancarlo Impiglia. Ferdand Leger. Sonia Delaunay. Giorgio De Chirico.
Vincent Van Gogh. Andre Masson. Carlo Carra. Erich Heckel. Frans Masereel.
George Grosz. Henry Matisse. Jose Guadalupe. Posada. Karl Shmidt. Rottluff. Louis Lozowick. Ludwig Meidner. Lyonel Feininger. Max Ernst.
Meir Gur Arie. Otto Muller. Reuven Rubin. Werner Berg. Wilhelm Lehmbruck.
על הזיקה בין הצייר המקורי, הנושא המצויר, ועולמו הפנימי של יעקב כהן ניתן ללמוד מהציור שהועתק מ Giorgio De Chirico, הידוע בציוריו המסתוריים הנושאים אופי חידתי ומסקרן. הוא נחשב לאבי הציור המטפיזי סוריאליסטי.
לאחר שהעתיק "סבא" את היצירה הנקראת: "משפחת הצייר", הוצמדו על גבי ציור זה צילומי המשפחה שלו.
לאחר שהעתיק "סבא" את היצירה הנקראת: "משפחת הצייר", הוצמדו על גבי ציור זה צילומי המשפחה שלו.
 |
| Giorgio De Chirico - The Painter Family – 1926 |
ג'יימסון סבור כי לאחר שהטבע סולק סופית במודרניזם, הפוסטמודרניזם הינו ההיעדר. הסגנון האישי נעלם, ואת מקומו תפסו העתקים חסרי מקור.
אך עוד בשנת 1931 טען ולטר בנימין כי עם ההתקדמות הטכנולוגית, קלילות שעתוק הדימוי המציאותי וההתעסקות המתמדת בפיתוח ההמצאה - יעדיפו את הרפרודוקציה של יצירת אמנות על פני היצירה האותנטית.
על רקע זה ניתן לדון באופרציית הציור של כהן שנמשכה ברציפות שנים כה רבות במספר מישורים:
קרוב לוודאי כי "הדפוס", התחום המקצועי בו התמחה כהן, איתחל את רעיון הציור, שלא הוגשם הלכה למעשה בעת שהיה ילד. טכניקת שכפול מדויקת זו מאפשרת ייצור חוזר של טקסטים ודימויים הזהים זה לזה, כמעט ללא הגבלה.
כהן נעזר בצילומים לצורך ביצוע הציורים אותם נהג להעתיק. הצילום כמו הדפוס מהווה אמצעי טכנולוגי לשכפול. על מנת לדייק ככל האפשר בהעתקה, חילק כל צילום של ציור בו עשה שימוש - למשבצות אחידות, לקבלת "גריד" עדין ואז שועתק הציור באופן יחסי לגודלה המקורי של היצירה. הפרטים בכל משבצת הועתקו אל הקנבס שחולק אף הוא למספר משבצות זהה - עד להשלמת היצירה.
בעשייה זו התקיים "תיקון" הסוגר מעגל. כהן ביצע ציורים יחידאיים, באמצעים בהם מייצרים יצירות חד פעמיות: מכחולים, וצבעי אקריליק על קנבס או לביד, בדרך בה בוצעה יצירת המקור, שהייתה ציור שנוצר באופן חד פעמי.
"אוסף סבא" מאמץ את המשמעות המסורתית של המוזיאון, לפני השינויים ו"משבר הזהות" של מוסד זה, אשר העמיד בספק את תפקידו כמשמר תרבות!
המוזיאון נתפס בתקופה היוונית הקדומה כאוסף אובייקטים להמחשת התרבות ולשימורה. הוא הקנה דעת, השרה חדווה, והביא יופי.
בספרו "חברת הראווה" גרס גִי דֶבּוֹר כי החברה מתווכת באמצעות אוסף של מופעים וייצוגים, וכי המציאות אינה נחווית עוד במישרין, ואכן רפליקות מוקטנות ומדויקות של פלאי העולם לסוגיו הוכנו והוצגו במוזיאונים במאה ה19. אלה התרחבו והתפלגו למוזיאונים למדעי-הטבע, לאומנויות, לארכיאולוגיה, לאנתולוגיה, לתעשייה ולאמנות.
מאז ימי אפלטון, התיאוריה והפרקטיקה של האמנות החזותית התבססו כמעט באופן בלעדי על יחס בין האמיתי והעותק שלו. כך למונח הלטיני סימולקרה יש אזכורים בדיאלוגים של אפלטון היווני כפנטזמה, או כמראית-עין.
לאמנים היו סיבות שונות להעתיק יצירות של זולתם. רעיון העתקת עבודות אמנות החל לפני יותר מאלפיים שנה. פסלים רומיים יצרו עותקים של פסלים יווניים עבור לקוחותיהם. האמנים המסורתיים ביפן העתיקו ציורים של אמנים מפורסמים מהם מהאמנות הסינית והיפנית, עד שהגיעו לשלמות ביצירה.
ברנסאנס למדו השוליות ציור, כשהעתיקו מיצירותיו של המאסטר את סגנונו. בתקופה זו הותנה ערך יצירת אמנות בזהות האמנים המבצעים, שחתמו את שמם על יצירותיהם. היו מי שעשו זאת כי רצו לתעתע בעולם האמנות הסנובי, ואחרים שהעתיקו על מנת לצבור רווח. זו הסיבה שהתפתחו טכניקות רבות לבדיקת אמיתות יצירות המקור.
השיטות להעתקה היו רבות ושונות. בשנת 1490 סבר לאונרדו דה וינצ'י כי הקָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה שהפכה ויזואליה תלת ממדית לדו ממדית, תוסב ותשמש ככלי לעזר לאמנים.
 |
| קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה |
 |
| העתקת קווי מתאר |
 |
| גריד |
בשיח הפוסטמודרני באמנות, עוסקת הסימולאקרה (הדמי), במקור ובייצוגיו, בלגיטימיות ובהכרה בעותקים, העתקים, רפרודוקציות ובחיקויים כעבודות המקיימות תנאים מובחנים.
הסימולאקרה חותרת תחת ההבחנה של מודל מקור והעתקתו, משום האיום על עצם הרעיון של ייצוג עצמו. היא הודחקה בהיסטוריה לייצוג. תמונה כוזבת כבר חגגה כאישורה של האמת במופעים טכנולוגים שונים הנתפסים אמת.
כיצד ייתפס "אוסף סבא" ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה