'נשים ועוד נשים! ' - פסטיבל ציור ופיסול בגבעתיים

גבעתיים חוגגת בפסטיבל תערוכות ואירועים לציון יום האישה הבינלאומי 2011 -  בחסות מר ראובן בן-שחר ראש העיר גבעתיים

אוצרת :דבורה בוצ'מן

מתוך דברים לקטלוג יום האישה 2011: 

ג'וליה קריסטבה הנמנית עם הוגי הדעות הדגולים בני זמננו, דנה ב"אחרות" וב"בזות" האישה אשר מציבים אותה בתחתית החברה. אנחנו הנשים קלטנו והטמענו ועתה אנו פועלות לאינטנסיפיקציה של מעמד האישה, ההכרה בה קידומה וניראות הישגיה.

אמני איגוד הציירים והפסלים של גבעתיים ורמת גן מגדירים את האישה המיוחדת כל כך, ומציינים את "יום האישה הבינלאומי" בחודש מרץ בפסטיבל של תערוכות ואירועים בגבעתיים והסביבה בקניון עזריאלי בגבעתיים, תיאטרון גבעתיים, ספריית בית אלון, בית ראשונים ועוד...

בישראל מציינים את "יום האישה הבינלאומי" בדיונים שונים, בעצרות ובהפגנות המתמקדות במצב האישה במדינת ישראל. בין הנושאים השונים העולים לדיון הציבורי  ניתן לציין את הקריאה להשוואת השכר במשק  והמאבק באלימות במשפחה.

מספר תאריכים  בדרכה של האישה להשוואת מעמדה בחברה בארץ ובעולם הינם:

ניו-יורק 1857  8 במרץ - יום בו פתחו הנשים בשביתה על תנאי העסקתן במתפרות ובבתי המלאכה לטקסטיל.

1977 דצמבר - הוחלט באו"ם להקדיש יום בשנה לציון זכויות האישה ולשלום העולמי.  כך נבחר לציין שהכרה בקידום השלום והחברה כרוכים בשוויון של נשים ובהשתתפותן ותרומתן לשלום ולביטחון העולמיים.
בישראל 1926 אושרה בחוקה זכות הבחירה לנשים. כך עמד היישוב היהודי בראשית שנות ה-20 בשורה אחת עם הדמוקרטיות הראשונות במערב. 

עם קום המדינה נחקקו חוקים להבטחת השוויון ואחת מאבני היסוד של מגילת העצמאות הינו שוויון ללא הבדל מין.

אולם,  דו"ח שחובר בשנת 1972 חשף את ממדי אי השוויון של הנשים, המצוקה והאפליה בישראל. בנקודה זו בשנות ה-70 החלה התפנית במעמד האישה בניפוץ מיתוס השוויון והמודעות לאי שוויון הנשים ואתחול  המסע לשינוי ושיפור המצב.

האמנית הרב תחומית שרה חגי ועבודותיה 

 יום האישה מרץ 2011 בקניון עזריאל גבעתים - קומת הכניסה

'רק היום' - תערוכה רבת אוצרים - CCA ת-א

בשוק נמכרים שפע של מוצרים. המקום אינו נקי, מסודר או מפוקח ומגיעים אליו  גם מוצרים גנובים ומועתקים. נקודת החיבור שלי לרעיון השוק נובעת מהשנים הרבות בהן אני יוצרת ועבודותיי או חלקן, צוטטו והועתקו ללא היתר.

חלקי בשוק הווירטואלי בתערוכה "רק היום" הוא תוצר של קול-קורא לעבודות אמנות שהן העתק, חיקוי או גניבה של אמנים אחרים.  (קול קורא - http://erev-rav.com/archives/10584 )
מתוך העבודות שהתקבלו, נבחרו עבודות בהן המקור התגלה כבעל חשיבות גדולה לאמן, ותגובתו אליו נעה בין מחווה להעתקה. הזווית ממנה ביצע את זממו, היא המקשרת בין העבודות ומייצרת יחסי גומלין מעניינים ביניהן.

מימזיס, פירושו "חיקוי" או ייצוג ביוונית.

אפלטון חשב שהבריאה כולה היא חיקוי של עולם האידיאות, ולכן החיקוי האמנותי הוא חיקוי של חיקוי.

ענבל דרו, Sophie Drue, צילום, 2010, 55X70 ס''מ

הצילום של ענבל דרו נוצר כתוצאה מהתחקות אחר עבודותיה של סופי קאל, הבודקת אף היא תצורות של התקרבות לזולת. ההעתק שנוצר מתוך הזדהות, נעשה כביכול בתמימות של ילד שעינו האחת פתוחה, מישירה מבט אל הצופה. עינו השנייה מוסתרת ולא מאפשרת התקרבות, כאילו מתריסה: "אני רואה אותך ואתה רואה אותי, אבל אתה לא רואה את כולי וכנראה גם לא תראה". 

מישל פלטניק, Fish Wanted, וידיאו, 2010

עבודת הוידיאו של מישל פלטניק, "Fish Wanted" היא מחווה מודעת ל"Inventory" בכוונה לייצר דיפטיכון עם סרטו של דורון סולומונס. פלטניק סופר את כל רכושו הרב והעודף במהלך הטעון של העתקת מקום מגורים, בעוד סולומונס עומד בבטחה בביתו בטריטוריה שלו, מראה ומונה בקול את המעט והשייך לו. השוואת שתי העבודות יוצרת פירוש חדש הבוחן את יחסם השונה לאובייקטים שמונים כרכושם.

לני דינר דותן ושאשא דותן, לשחרר את..., וידיאו, 3 דקות, 2010

בעבודת הוידיאו של לני דינר דותן ושאשא דותן" לשחרר את ...", נראית דמות המזכירה את האמן כריסטו, כפי שצולם על ידי הצלמת אנני ליבוביץ' למגזין רולינג סטונס: עומד של מדשאה, מאחוריו קו הרקיע של מנהטן, עטוף בכל גופו בתכריכים. העבודה היא מחווה למחווה, חיקוי של חיקוי, כיוון שהפורטרט של ליבוביץ הוא לכשעצמו מחווה אמנותית האמורה לייצר דימוי איקוני שמייצג את האמן. בנוסף, במקום לייצר את הסט המורכב של הצילום המבוים, הנראה לבסוף מחוסר מאמץ, האמניות מפרקות את הסט הצילומי על ידי שחרור האמן מתכריכיו. דימוי זה משחרר את האמן המצליח מהכבלים המסורתיים של יוצר ויצירה, מהגדרות של בעלות, ומהפחד מפני העתקה.

דוריאן גוטליב ובת אל אמה דיין, הסעודה האחרונה, תצלום מטופל, הדפסת צבע, 2010, 144X90 ס"מ

גם העבודה "הסעודה האחרונה" של דוריאן גוטליב - ובת אל אמה דיין, היא העתק של העתק. העבודה מתייחסת אל צילום של הסעודה האחרונה של עדי נס, שהיא מחווה (מפורסמת) ליצירת המופת של ליאונרדו דה וינצ'י. באמצעות חזרה למקום בו צילם עדי נס את הסעודה האחרונה, בצפון ים המלח, ובניה מחדש של הדימוי הצילומי. מתקיים כאן מהלך דקונסטרוקטיבי; הנרטיב המקורי והדתי מפורק, והמבט החדש חושף את הפונקציונאליות הבסיסית של החדר - חדר אוכל בלבד.

קרן זלץ, 20th Century Man, הדפסת דיו, 2011, 40X56

הצילום של קרן זלץ 20th Century Man"", "גונב" משני צלמים שונים מתקופות זמן שונות. האחד הוא הצלם הגרמני אוגוסט סנדר, שעבד במחצית הראשונה של המאה העשרים וניסה להגשים פרויקט שאפתני הנקרא "איש המאה העשרים". בפרויקט זה התכוון סנדר למפות את החברה הגרמנית מבחינה מעמדית וחברתית על ידי צילום דיוקנאות של בעלי מקצוע שונים. הצלם השני הוא הידריס קאן הלוקח טקסטים חזותיים ומילוליים איקוניים ויוצר מהם קובץ דיגיטלי המכיל דימויים רבים של אותה קטגוריה (למשל, כל עמודי הקוראן או כל הסימפוניות של בטהובן). באמצעות פעולה ממוחשבת מתמטית HDR) - High Dynamic Range), סרקה האמנית דימויים מן הסדרה של סנדר ויצרה קובץ יחיד המכיל את כל הדימויים. הדימוי היחיד מכיל את הנתונים האופטימאליים של כל הצילומים שהוכנסו לתוכו ליצירת קובץ אחד "מושלם" לכאורה. אך בפועל, מדובר בדמות כהה וסתומה, מפורקת לגורמים, שאינה סובייקט אחד בעל ערך. 

תמר רודד/ רוברט גובר, ללא כותרת/ ללא כותרת , 2010/ 1989-90;
מספר וריאציות ,פיסול/פיסול,     60 50X18X ס"מ

"ללא כותרת", עבודתה של תמר רודד, "מטפלת" ברוברט גובר. היא חוצבת בתוך גוש הקלקר בטכניקת גריעה נגטיב שהוא מעין זיוף של אריזה או של תבנית גבס לפסל של רוברט גובר, כחלק מסדרה של מחוות לפסלים עכשוויים ומפורסמים העוסקים בשאלת הגוף. בעבודתה היא מנכיחה את ההיעדרות של היצירות ואת הנוכחות של החלל העוטף אותן. 

רודד בחרה לפסל בקלקר שהוא חומר שאינו באמת חומר, אלא לרוב משמש ליצירת אשליה של חומר אחר, בכדי ליצור פסל שאינו באמת פסל, אלא מעין שארית של פסל אחר.